לאחר שהתברר כי הודעות מייל פרסומיות מהוות מיטרד של ממש לציבור, החליטו מחוקקינו בתבונתם הרבה לחוקק בישראל את חוק הספאם.

חוק הספאם מדבר על דיוור אלקטרוני (אינטרנט ופלאפון), ולאחרונה... לאחר שעשיתי הסבה מקצועית ל"מנקה ואוספת האשפה השכונתית" תהיתי למה לא להרחיב את חוק הספאם גם לדיוור רגיל.. ?

בכל בוקר, אני יוצאת השכם לעבודה, לאחר אינסוף תלונות כי שנת הלילה שלי לא הספיקה....  (כבר דיברנו על זה שאני לא טיפוס של בוקר... ורק בשעה 12:00 בצהריים נפתחות לי העיניים .. רק אז אני בשלה לומר בוקר טוב עייף לסובבים אותי).

מעת שהתעוררתי (ב-12:30 אני עובדת במרץ רב, כדי להספיק לדחוס עד סוף היום את כל מה שלא הספקתי בנימנום הבוקר העצל בעבודה...

משעה זו ואילך... אני אחוזת תזזית ! קשה מאוד להתחקות אחר תנועותיי ומהלכיי, והכל נעשה אצלי באופן קר, נמהר, מר ומנוכר.

בסוף יום העבודה המפרך, עם הלשון בחוץ, כשאני מותשת... כמעט זוחלת על ארבע.... אני חוזרת הביתה ומפנטזת לזרוק את עצמי על המיטה ולעצום עיניים רק לכמה דקות - לפני אוכל, מקלחת, ניקיונות והתארגנויות...

אבל..... כבר בהגיעי אל מפתן הדלת.... אני "פושטת מדים" ומתחילה לעבוד במשמרת ב' ....: מגנטים על הדלת, מתלים על הידית, כרטיסי ביקור תפוסים בפעמון, פלאיירים על ומתחת לשטיחון ניגוב הרגליים ודפים צבעוניים שנדחפו בין חריץ הדלת למשקוף, המאיימים לקבור אותי תחת ערימות נייר אם רק אעז לפתוח את דלת הבית.

בשארית כוחותיי... אני מתחילה לאסוף את כל דפי הפירסום של כל חנויות הפיצה שנפתחו מדן ועד אילת, של רשתות השיווק למזון, מסעדות "פאסט פוד", מוצאי חשמל, רהיטים ועוד, ועוד, ועוד.....

על מנת ששאריות הפרסומים מדלתם של השכנים לא יפלשו לטריטוריה שלי..... אני מנקה קצת גם אצלם.... ובידיים עמוסות נייר, עם תיק עבודה על הכתף ותיק נוסף ביד אני מנסה לתמרן ולשלוף את מפתח הבית ולהיכנס סוף סוף, ולו על מנת להיפטר מאשפת הנייר המיותרת שיכולה היתה בנקל לאפשר לנו לטפח כאן לפחות עוד יער אחד בסדר גודל של הכרמל שנשרף.

בעבר, ניסיתי להיות מנומסת והדבקתי פתק בולט בכניסה  לבית, בו ביקשתי להימנע מהנחת חומר פרסומי במפתן דלתי. כשזה לא הועיל.... החלטתי להקפיד על נעילת הדלת האלקטרונית בכניסה, כך שתיפתח רק בקוד הידוע לדיירי הבניין....

משום מה, על אף הדלת הנעולה.... כמויות הפלאיירים והחומר הפרסומי ממשיכים להיערם על סף דלתי.... ורק האל יודע איך אותם מפרסמים מצליחים להכנס בהמוניהם כשהדלת נעולה מרבית שעות היום.

מותשת... ורוצה לברוח... אני מחליטה לצאת לסיבוב איוורור בים..... כך, כמו שאני.... אני גוררת עצמי אל הרכב.... וגם שם מוצאת על החלונות את תפוצת נערות הליווי בתנוחות השונות, ועוד כמה פיצות או הזמנות למסיבה על שמשת הרכב הקדמית.

הפעם אני מתעלמת..... ומחליטה לנסוע לים... כשדפי הפרסום מתנופפים על מגבי הרכב.... וכמה נערות ליווי נאות נכנסות עמוק אל הרווח שבין החלון לדלת המכונית... ואין לי מושג איך לחלץ אותן משם...

כשאני סוף סוף מגיעה אל הים.... אני חוצה שדרה של מסעדות ובתי קפה.... וכמו בסרט של היצ'קוק... גם כאן מושטות לעברי ידיהן של מלצריות צעירות ונאות, שופעות דפי נייר המציעים מגוון מחירים אטרקטיביים ל"קפה ומאפה" וארוחות עסקיות.

אני בורחת..... עומדת לבדי על החוף... ומנסה לנשום עמוק.....  נהנית לי מהרוח הקרירה... לשתי שניות בלבד.... עד שדפים דומים מתעופפים להם באויר ונעצרים כשהם נתקעים ברגלי.

אם זה לא היה מתיש אותי.... הייתי מקימה תנועה להרחבת חוק הספאם או כותבת לח"כים ומתלוננת בפני בעלי העסקים המטרידים. אבל באפיסת כוחותיי... אין לי כוח או רצון להיות כמו כולם... ולכלות את מרצי ואת יערות הגשם על דפי סרק - שמציעים הכל - אבל לא תורמים במאום !!!!