שתיים וחצי לפנות בוקר, רגע אחד של מנוחה בתורנות הבלתי נגמרת הזאת. מתיישב על המיטה וחושב לעצמי כמה זמן יכול עוד להמשך השקט הזה. התשובה לא אחרה לבוא, צלצול אחד ולאחריו הצגה קרה של המטופל הבא "איש צעיר, כאבים בחזה להשגחה עד הבוקר". אני מבחין בזווית העין באיש צעיר נכנס אל המחלקה וקם לעברו. אני שואל לשמו ולסיבת ההגעה, אני בריא לגמרי הוא אומר רק קצת לחץ בחזה ואישתי הלחוצה בקשה שאגיע. הבדיקה תקינה, אקג תקין, מעבדה לחלוטין תקינה ובכל זאת אוחזת בי צינה, התחושה הלא מדעית הזאת שאסור להתעלם ממנה. מבקש מהאחות להשכיב את הבחור על מיטה ולחבר למוניטור, פותחים עוד עירוי. "אבל ד"ר באמת שהכל בסדר, אני לא מבין למה אני צריך את כל המכשירים האלה". עברו פחות משתי דקות מהאמירה הזאת ועד שהופיע במוניטור פרפור חדרים ואחריו קו ישר, אבל אני לא התכוונתי לתת לך ללכת. לחיצות בחזה, הנשמה ושוב לחיצות אטרופין ורעש המכשירים מחריש לי את האזניים, אלוהים אני מבקש, אל תאכזב אותי ואתה כמו תמיד לא מאכזב, קו ישר הופך שוב לפרפור חדרים , מכת חשמל , דממה אוחזת בחדר והדופק חוזר, כולם נושמים לרווחה.  האיש ניצל וחזר לשגרת חייו לאחר השתלת קוצב לב, לימים בא לבקר אותי ושאל איך ידעת? לא נדרשתי לשאלה הזאת קודם, אבל התשובה היתה לי ברורה, אני עובד מהלב עניתי.