צלילים משתפכים אל תוך האפרכסת, מרטיטים את נימי הלב, מעלים מנבכי הזיכרון, את המילים, הצלילים.
ערפילי ילדות מכים בתודעה, מזדחלים אל תוך הנשמה, תמונות קטועות מגילאים רכים צצים מבין קפלי הזיכרון, רב׳ה מוישה, הנדנדה השבורה, הטיול השנתי אל גן העיר הישן וריח הטבק של השומר.
״תראה מה יכולה המנגינה לעשות״, אומר ר׳ נחום, גם מושי שלו לומד כאן בחיידר, חוזר על הצלילים הכה מוכרים, אלה שמלווים עילגות ילדותית מתוקה, תוך שהוא מספר על ה״סיר״ (שיר) החדש שהרב׳ה שלו המציא רק היום... עם אותם תווים, אותם מילים, כאילו לא עברו השנים.
איש לא מפשפש לבדוק, מי חיבר את המילים, ומנין ״הודבקה״ המנגינה העליזה, איש לא מהרהר על החלק החינוכי, שיש בה במנגינה הכה מוכרת, אין כאן הרהור נוסף, רק זמזום שאליו מצטרפים בחן כל המאזינים, מקטן ועד גדול, נער ופעוט ישיש וסב.
״בן כמה הניגון?״ את זאת איש לא ידע, כולם יודעים מתי הוא כאן, שב אל חצרות המשחקים, מתנגן ברון בפיות הצאן, ההורים ובני המשפחה, כולם מצטרפים למין מקהלה מאושרת, שאין לה גבולות, ארצות, יבשות, עדות.
כשמתנגן לו הצליל ומתגלגלות המילים, נעלמים לפתע בעיות הקואליציה, ייסורי ההסתה והחשבון התופח במכולת, הכל מתאדה לפתע כמו אד קליל מקומקום רותח, שום דבר כעת אינו חשוב, כל הבלי העולם הזה נמוגים באחת, למשמע המנגינה הצוהלת, זו המעלה רגשות נוסטלגיים, המבשרת כל כך הרבה, בכל כך הרבה פשטות.
התפוצה מפתיעה לא פחות, הונגריה, מרוקו, פולין ואלג׳יר, בני כל העדות, קטנים וגדולים יודעים ומכירים אותה, גני הילדים, גני הילדות, חדרים ובתי אולפנא. במגוון של מבטאים, אך במנגינה אחידה, איש אינו חש זר להם, לצלילים הכה מוכרים, כל אחד חש שיש בהם, כמו גם במילים משהו משלו!
יש בו דבר פלא בניגון המופלא, זה שצליליו כה מוכרים, אי אפשר לזייף אותו בצורתו זו, הוא כה קצר וכה ארוך, מספר את הסיפור ההיסטורי המופלא של עמנו, מדלג מרחק של דורות, ממחיש את שהיה , נחרט בתוככי התודעה של ההורים והילדים.
השילוב הפשטני של המילים והצלילים מדהים בעוצמתו, יש בו אושר של ממש, על המאורעות, גם שמחה לא תחסר, עם זרזיפי עצב ורצינות, המספרים את תחושת הימים שלפני האירוע, והמעמד הגדול שהיה אחריו, אין צורך בפרשנות ווקאלית כל שהיא, המנגינה והמילים מדברות בעד עצמן, ומוכיחות עד כמה יכולה המנגינה לשבר את כל המחיצות.
גם המילים, אותן שמוכרות כל כך, איש לא יכול להן, הן אמנם פשוטות מאד, מלאות הומור, אך מקפלות בתוכן, את סיפורו של העם, המילים שהושרו רבבות פעמים בידי תינוקות של בית רבן, שפאותיהן סדורות להן תלתלים, והם שרים במרץ בלתי נדלה, סוחף, עם ההורים האחים וכל האורחים שסמוכים לשלחן השבת.
איש לא עוצר לחשוב מהו סודו של הניגון, לא גדול מדי, לא יפה או חדשני, רק סתם כך עממי, שעלה והגיע בכל בית ישראל, מוכיח שהכל תלוי במזל, אפילו ניגון כל כך מוכר וקל, שזכה לשימוש כה מענין, להיות על פני כל הארץ, לא ימוש מפי זרעו.
עוד שנה עברה חלפה לה, ושוב שבה לה המנגינה, אל הבית אל הכיתה, איפה ישנן עוד מנגינות, כמו המנגינה הזו, אשר הייתה כמנגינות הותיקות, העתיקות.
שבת קרבה ובאה, שבת המלכה, שבת פרשת בא.
גם השנה כמו בכל שנה ושנה, ירננו וישירו, בבתים ובגנים, ב״חדרים״ ובפעוטונים, את המנגינה המוכרת כל כך, זו שאי אפשר להפסיק, זו המושרשת שנים כה רבות, יחד בקול גדול.
פרעה בפיג׳מה באמצע הלילה! |