חשבתי שדרך האבנים הצהובות מובילה למקום קסום. שכחתי מהמכשפות בדרך, מהמפלצות, מהקשיים.

אין לי איש קש או אריה שיגנו עליי.

אני היא חסרת הלב, חסרת המח, חסרת האומץ...

צועדת בנעליים מבריקות אל ארץ לא נודעת, מכוונת אל קוסם שיגאל אותי מייסורים לא מובנים.

ויש מצפון, ויש דילמה, וזכרונות על מגע חם של ידיים גדולות שעוטפות אותי ושומרות עליי.

ואולי ידיך הן האריה חסר האומץ?

ובתים עפים ומתרסקים אל קרקע הזקוקה למים, או שוקולד או לחיות.

וקופים מעופפים צופים בכל צעד, מדווחים ללב על כל טעות או מעידה.

איפה אני בסופה הזאת?

איפה אתה?

אתה עטוף בשמיכות ילדים, מכורבל בידיים זרות כשידיי שלי אמורות ללטף את העור החם.

ממשיכה לצעוד בדרך לא דרך, אבנים צהובות ושבורות.

נעליים מבריקות איבדו את צבען.

אני בדרך הביתה.