לפני שנה בדיוק כתבתי את זה

וכעבור שנה.

לא רציתי כלכך לשבור את הקירות שהתאמצתי כלכך לבנות.

פחדתי כלכך להפוך לפגיעה.

אימאלה.

חשבתי שכמו שאביתר בנאי שר ב"יש לי סיכוי"

"תמיד פחדתי שאשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן"

שזה יהיה יותר נוח.

ואז הוא הופיע.

מחייך.

אני מפחדת.

הוא מחייך שוב, מבקש רק חיבוק.

עדין, נותן אוהב.

ואני יושבת בפינה מפוחדת כמו ילדה שראתה מפלצות מתחת למיטה.

והוא אמר שאם אוהבים אז פגיעים.

והוא שם.

ואני חוזרת ואומרת לעצמי שסוףסוף מצאתי משהו אמיתי.

מרגישה בשמיים.כי חבר אמת הוא.

הסילבסטר שהיה לי מישהו להתנשק איתו ולא רציתי שומדבר אחר, להיות בשומקום אחר.

מנסה לשמור על הקירות, אבל בונה שם דלת רק לו.

ומשכפלת מפתח רק לו.

עם סיסמא כזו שהוא רק יכול לפתוח.

כי הוא מבין.

כי לו אכפת.

והלב שלי נמס.

אז כן, גם לי יש סיכוי

.