לפני כמה חודשים, באחד הטורים הראשונים שלי כתבתי שהנסיכה אוהבת רק את אבא. עם אבא היא צוחקת, רק לאבא היא מחייכת ואימא פה כדי להאכיל, לטפל, לרחוץ, לדאוג, להשכיב לישון, ללא אף תמורה המסתכמת סך הכול בחיוך. אפילו חצי. היום אני גאה להגיד- הנסיכה אוהבת (בעיקר) את אימא.

איזה כיף להעיר את הנסיכה בבוקר ולראות את החיוך המתאמץ שלה בין קורי השינה והמוצץ. כמה כיף להחזיר אותה מהמשפחתון אחה"צ וצחוק מתגלגל מקבל את פניי. ובעיקר בעיקר הזכות שנפלה בחלקי שהנסיכה נרגעת רק בחיקי. אם פעם על כל ציוץ או בכי הייתי רבה עם החצי מי קם, היום אני ממהרת אליה ולא מאפשרת לו לזוז מהמיטה באמצע הלילה. אני נכנסת לחדרה, הבכי נרגע, אני מרימה אותה אלי (למרות שאני יודעת שאני מקלקלת אותה ולא אכפת לי) מחייכת אליה, שרה לה את השיר הקבוע, מנשקת את מצחה והיא נמסה בין ידיי. ממלמלת כמה הברות לא ברורות מתחת למוצץ ונרדמת. החצי מצידו מבסוט על שנת הלילה השלמה שלו אך רוטן בשעות העירות. "אוף, היא לא אוהבת אותי יותר!!" רוטן החצי כל היום.

אוהבת רק את אימא..הגיע הזמן, לא?