נ י ח ו ח ו ת (סיפורה של אלינור) ~ ♥ ~ זמן קצר לאחר שנפטר - שנתיים אחרי שנתגלתה בו המחלה ושנים רבות אחרי שנפגע, דחק בה להט בלתי נכבש, לתבוע את החיים שנחסכו ממנה, כשהייתה כל כולה ממוקדת ברווחתו. אם לא להחליף דירה אז לפחות לסייד בלבן קירות ותקרה! לא הייתה נוחה הפעם להתפשר על שום הצעה אחרת. המלצותיו של "אשף הסיוד", על "אפרסק", כי עכשיו זה מודרני, או "צהוב אפרוח", נדחו בתנועת ביטול וכך גם הרעיון שהעלה לגבי פינת העבודה שלה, המכותרת בקורות עץ כהות. "יתאים פה בול, קרם שמנת או בז'". השתגעת?! בז'?! בשום אופן! כזה היה גוון פניו כששכב שם עם הצינורות! "תעשה לי הכול לבן", אמרה בתוקף ובקוצר רוח, "הכול-הכול בלבן!"
שלושה ימים לפני שהגיע "האשף" עם שני עוזריו, אחז בה דיבוק "המעוף להעיף". פערה שקי ניילון ענקיים על משענות של ארבעה כיסאות, מאותגרת למלא את כולם. תוך שעתיים ניצבו ליד מיטתו המסודרת, שלושה שקים שחורים קשורים היטב. אוף, השחור הזה - עוד היום אוציא אותם מהבית!... סריגים מעשה ידיה הניחה בצד, עבור קרובי משפחה רחוקים, לבל ישובו להופיע לנגד עיניה לעתים מזומנות. הייתה ערה ומפוכחת לגמרי לחפזונה לסלק את מלבושיו, מה שלא מנע את גיחתה של "הרָשות" על מה שיאֶה ואינו יאה בעיני הבריות. מיומנת זה מכבר לתמרן אותה, כל אימת שמהלכיה חרגו מן המקובל, מצאה גם הפעם טיעון שנשא-חן בעיניה: אבל תראי, כל הבגדים טובים ויפים, אין בהם קרע או רבב. ישמחו בהם מי שידם משגת תמיד פחות מדיי...!
שעות ארוכות הקדישה לפני שנים, לסדר את בגדיו בארון החדש. גיהצה בקפידה חולצות ומכנסיים שהתקמטו בתיבות, קיפלה מחדש את לבניו, הלבנים כולם, כך שיתאימו לנפח המגירות. כשנמצא מקום לכל, לפי שיקולים מדוקדקים של נגישות לחיוניים ביותר, ניצבה מול ארבעת הדלתות הפתוחות בקורת רוח רבה. גם הוא, שלא אמון היה להביע רגשות, חילץ מתהומות המלנכוליה שלו, המהום נעים של הערכה. שוב ניצבה נוכח ארבעת הדלתות הפתוחות, אלא שהמדפים ניבטו בה כעיניי-רעבים חלולות והמגירות, כפיות ישישים שיטיוניים חסרי שיניים השוחקים לעברה.
אבל הריח הזה, מה לעשות עם הריח שדבק בארון? צריכה הייתי לאוורר מדי פעם... איך לא חשבתי על זה? תודעתה נעשתה תתרנית מרוב שהייה בין הפרשותיו. שישה שבועות לכל היותר, פסק ראש המחלקה ומאותו רגע השתמשה בשני כלים בלבד: מעשיות והיגיון קר. מילאה את הטפסים כפי שהדריכה אותה המקצוענית של בית החולים, "אבל יש תור, את מבינה, צריך להמתין עד שיתפנה שם מקום"... יכולת להגיד לי ישר, עד שמישהו ימות, הרי לשם כך מעבירים אותם להוספיס! שישה שבועות לכל היותר, שב והדהד בה המידע שסייע לה לעבור את התהליך, עם שעברה איתו את שלו.
בערבו של היום בו הועבר לאכסניית החסד, סידרה ושטפה את החדר, כחדרנית אחרי אורחים שאך זה עזבו והבאים כבר ניצבים ליד דלפק הקבלה... שעה ארוכה עוד הדיפה הרצפה הבוהקת ריח עדין ובאותו לילה סגרה את דלת חדרו ושוב לא פתחה אותה. כי באמת, מה חפץ לו, לנוטה למות החש נבגד, בבגדים?! די לו בבגד שעמו בא לעולם, מתחת לחלוק שנפתח מאחור...
תאַוות החיים גלגלה בתודעתה רעיונות לייעוד כזה ואחר עבור המרחב שהתפנה. גם הפעם לא נרעשה כלל מהד קולה המצליף של הרָשות שאינה מרשה, "מה את ממהרת, הוא עוד כאן, רק נושם במקום אחר..." ב ד י ו ק! ואל החדר הזה בטוח שכבר לא ישוב ... העמידה דברים על דיוקם.
אמרה בליבה שלא תמתין עד לאחר הסיוד וכבר למחרת תצא לקנות שקיקי תערובת קליפות עצים אקזוטיים, למגר מהארון את ריחו העבש של המוות. נראה שזה התיישב לו שם עוד ימים רבים לפני שהציג את כרטיס הביקור שלו על צג המכון האונקולוגי... חשה לשירותים, נטלה את התרסיס והדיפה ממנו עוד ועוד ניחוח אורנים...
ביעף נישאה אל היערות, אל היער ההוא, כשכף ידו של אחֵר אוחזת בזרועה, לבל תשקע באדמה הבוצית שלאחר הגשם. לרגע ארוך, לפתה את זרועה, נאחזת בזֶכר אותה אחיזה איתנה, ובהכרת התודה שלה אז, על הגשם הטוב שבא בעתו-עִתה והרווה את אדמת ההרים כל הלילה. אלמלא כן, מי יודע מתי היה הג'נטלמן, בן התפוצה המאופקת ההיא, מעז לאחוז כך בזרועה ולגעת בערגתה המסוגרת, בשל בית-חינוך מחמיר מתפוצה אחרת...
הוציאה את השקים השחורים אל מעבר לסף וסברה שהפעם תישן שנת ישרים, למרות המזרן השקערורי. מעט אחרי חצות התעוררה לשמע צלצול טלפון. זינקה מהמיטה, אלא ששוב היה זה צליל שווא. צלצולי פנטום כאלה עוד הוסיפו להטריד את שנתה ימים רבים. דריכות זו, לקראת ימיו האחרונים, לא ניתן להפיגה בניחוח אורנים, ולא בתערובת קליפות עצים אקזוטיים. "הזמן יעשה את שלו", הפטירו לעומתה קלישאה עלובה. שום זמן! רק מנות גדושות של חיים ימעכו ויפוררו אותה ואז, במקום צלצולים מזעיקים למילים אחרונות, יהיו חלומותיי פנויים לקולות אחרים והלוואי שיצחק לעתים קרובות ואם כבר, אז שיהיה לו קול בריטוֹן...
שוב לא יכלה להירדם. האותיות בספר שליד מיטתה, נעלמו אחרי שתיים-שלוש שורות אל תוך החדרונים האפלוליים, בהם שכבו במיטתם כל הממתינים למיתתם. גם סרטי הדרמה והאקשן לא ריתקו אותה. נטלה את הסולם ועלתה לחטט בעליית הגג.
בערמות סדורות מצאה מסמכים ישנים ששמר, אף כי לפי כל תקנון ניתן היה להשליכם לפני שנים. עטה עליהם בתנועות אקסטאטיות, שהזכירו פולחן חניכה של בני שבט אפריקני. תלשה וקרעה הכל לפיסות קטנות, מלווה את הבכחנליה בקריאות ובזמירות מקרביה. תיקיות קרטון חומות התרוקנו בזו אחר זו וכשלא נותרה עוד פיסת נייר שלמה, ספקה כפיה בקורת רוח למראה שק נוסף שנתמלא והוא כבד מכל האחרים.
הצצה נוספת שם למעלה, גילתה מעבר לדלת השנייה, שלוש מזוודות. הה, עכשיו כבר אוכל לנסוע לאן שיתחשק לי! הכריזה בקול, אלא שבהרהור נוסף גלתה שכל חשקיה נקברו ויהא עליה לחלצם מתחת למפולת, בתקווה שתוכל לשוב ולהפיח בהם רוח חיים.
אין כמזוודה לעורר חלום לקראת כברת דרך נוספת במסע החיים. משכה את הקטנה, זו עם המשבצות בגווני קילט סקוטי, פתחה מעט את רוכסנה ושאפה אל קרבה ריחות זכורים מהמסעדה במלון "ארבע העונות" ומכל-בו הספרים של "Barnes & Noble". הציבה את "סמן ההתחדשות" מתחת לחלון, מול הארון הפעור, פנתה לחלוט לה תה פירות יער והשאירה את הדלת פתוחה... ~ ♥ ~ ♥ ~ ♥ ~
|