בגיל 14 בדיוק באותם ימים שהייתי נערה מאוהבת, לבשתי את השמלה הכי יפה שיש לי בארון והתכוננתי לצאת למסיבת יום ההולדת הכי שווה ולרקוד סלואו לצלילי לחישה פזיזה של ג'ורג מייקל "

קיבלתי את הבשורה האיומה ביותר בחיי, אבא שלי נפטר, טבע בים.

כרעם ביום בהיר חיי השתנו בלי לדעת מה יקרה איתי ומה יביא איתו יום, עמדתי בהלם במטבח ביתי לא מבינה מה רוצים ממני, למה באו לי עכשיו עם הבשורות הנוראיות האלו, למה לא מחר? עכשיו אני צריכה ללכת למסיבה כמו כול הילדים בגילי, לשחק אמת או חובה, לבחור בחובה ולנשק את אמנון הילד הכי חתיך בכיתה, עם העיניים הכחולות, או לשחק 7 דקות בגן עדן ולא באמת לעשות שם משהו אבל רק להיות ילדה.מי מסוגל להתמודד עם בשורות כאלו? בגיל כזה, למה? מה לא יהיו יותר ארוחות משותפות.?

בימי שבת לא נבוא כל הילדים למיטה של ההורים ונדגדג אחד את השני, עד שאימא תעלה להכין ארוחת בוקר והטוסט גבינה צהובה והביצים במחבת יציפו את כול הבית בריח של משפחה אוהבת ובריאה.

לא יודעת מה יכולתי להיות היום או איזה אישיות הייתה לי, מה שבטוח לתל אביב לא הייתי עוברת, אני לא חושבת שאבא שלי היה מרשה לי לעזוב את הבית ישר אחרי הצבא כמו שעשיתי, אבל היה לי קשה מידי לשאת את התחושה שכול פעם שנפתחת הדלת אבא שלי נכנס .

אז ככה התחיל הסיפור שלי עם היושב במרומים, בחדרי הורוד בקומה 2 ברמת גולדה בחיפה, ילדה קטנה זהובת שיער יושבת על אדן החלון ומסתכלת לשמיים ומבקשת כוחות, כועסת,שואלת למה אלוהים? ומה יהיה עליי עכשיו? מי יציל אותי? הבית אם רוצים או לא מתפרק, הכול משתנה.

הדבר היחיד שהיה לי באותם ימים של אבל וכאב זה הישיבה על אדן החלון והשיחות עם אלוהים, זה מה שחיזק אותי.

בתקופת הצבא ידעתי שאני כבר לא אשאר בבית, התפללתי לאלוהים שאהיה מפורסמת וכולם יכירו אותי, שאהיה כוכבת.שאבא שלי בשמיים יהיה גאה בי שעשיתי משהו עם עצמי ומבחינתי לעזוב את הבית בגיל צעיר ולהגיע לבד לעיר הגדולה היה מעשה אמיץ.

בגיל 19 וחצי כבר גרתי בדירה מעל בית קפה מאוד נחשב קרעתי את התחת במלצרות בבקרים ובערבים הייתי מארחת, בין לבין למדתי משחק והלכתי לאודישנים, ידיד שפגשתי שהיה מלא בניסיון חיים, הביא לי יום אחד "סידור" ואמר לי תתפללי בוקר ולילה וכול מה שתבקשי מאלוהים יתגשם.

התחלתי להתפלל כול בוקר תפילת שחרית ובלילה תיקון חצות, הייתי מבקשת דברים מבורא עולם שהייתי רוצה שיקרו לי, אני יודעת שזה נשמע מוזר אך הם באמת קרו, כל מה שחלמתי קרה וככה הרגשתי שאלוהים מחבק אותי חזרה, אין ספק שאמונה זה דבר לא פשוט אנחנו מתפללים למשהו שלא יכול לחבק אותנו חזרה, ללטף לנו את הראש, לשים את הראש על הכתף שלו בגלל זה הדבר היחיד שעוזר לנו לדעת ולהאמין שהוא קיים זה שהוא שומע ומקיים את התפילות שלנו.

אני אספר לכם סיפור אישי שקרה לי, לפני כמה שנים טובות התקבלתי להחליף שחקנית בהצגת בידור היו לי 5 ימים ללמוד הצגה שלמה בע"פ ובלי חזרות בכלל, הכול רק מצפייה בקלטת של ההצגה, זה היה ביום שישי בערב, אחותי הייתה אצלי בבית ונשארה לי שעה אחת לצאת לכוון האולם, הצגה ראשונה שלי מול אולם של 800 איש, רעדתי, פחדתי, התפללתי לאלוהים שייתן לי סימן שיהיה בסדר שאעבור את זה בהצלחה, שכה יהיה לי טוב לאחר חצי שעה נשמעה חבטה די חזקה מכוון המטבח, רצתי לראות מה קרה וראיתי את הספר מוטל על הרצפה, הייתה לי שידה ענקית שעליה המון ספרים שהייתה קרובה למטבח, הספר שנפל נקרא "ספר המידות" ומי שקצת מאמין מכיר אותו, זהו ספר שמתחיל באות א'  וכול אות מספרת על משמעות אחרת א'- אהבה, ב' – בגידה וכו', הספר נפתח לשני הצדדים ושהרמתי אותו הוא נפתח על האות ה' – הצלחה!!!!! באותו הרגע ידעתי שאין שום סיכוי בעולם הזה שדבר כזה יכול לקרות, אף אחד לא עבר ליד השידה, אחותי הייתה בחדר השני, אני בסלון, זה סימן משמיים.

זה רק סיפור אחד מהרבה סיפורים הזויים שקרו לי באמונה שלי, כן לפעמים גם אני נשברת באמונה ומבקשת סימנים.

מבחינתי אלוהים החזיק אותי בחיים, בלעדי האמונה בו, לא יודעת איפה הייתי היום, בתקופות הכי איומות שלי,ידעתי שיש סיבה, יש מטרה, שאלוקים מכוון את דרכי.אז הרבה שואלים למה אני לא חוזרת בתשובה? ואני תמיד עונה אין קשר בין חזרה לתשובה לאמונה, בתפילת הבוקר כתוב "אלוקים רואה כליות ולב אין נסתר מנגד עיניו, אלוהים רואה אותנו שקופים כמו בבדיקת רנטגן, בגלל זה לא משנה איך הבן אדם נראה חיצוני ומה הוא לובש, אלף שכבות של בגדים, זקן, כיפה וכובע לא יוכלו להסתיר מבורא עולם את הנפש האמיתית של הבן אדם.

ישנם הרבה דברים מדהימים בדת שאני מתחברת אליהם וישנם דברים שאני ממש לא, המצוות שאני מקיימת אלו מצוות שאני מאמינה בהם ובאמת הגיוניות לי, הרי למי נשמע הגיוני שכדי לעשות אהבה צריך לעשות חור בסדין ולשכב ככה?! אני נוטלת ידיים כל בוקר מהסיבה הפשוטה שכשאנו הולכים לישון הנשמה נמצאת מסוג של מיתה – מוות וכשנוטלים ידיים בבוקר אנחנו מחזירים את האנרגיה לנשמה.ראשי התיבות על נטילת ידיים הם עני – אם תיטול ידיים לעולם לא תהיה עני.

אני גאה באמונה שלי, אני הולכת לשיעורי תורה, הולכת לבית כנסת בשבת, אומרת אשר יצר ומברכת על המזון – כשאני זוכרת אם זה עץ או גפן, אני מחזקת חברות שלי באמונה ואף קניתי לאחת מהן סידור, ממש כמו שקנו לי, הסברתי לה איפה להתפלל, היא הייתה בתקופה איומה ואמרתי לה, הבטחתי לה שמהרגע שהיא תתפלל הכול ישתנה וחודש אחרי היא בזוגיות והיא מאוהבת עד הגג, אפילו בעלי האהוב התחיל להניח תפילין בזכותי, אז למה אני צריכה לחזור בתשובה כדי להוכיח שהאמונה שלי 100% ?!

אני מרגישה שאני מפיצה את אהבת אלוהים בכל מקום אפשרי, אפילו יותר מתלמיד ישיבה שיושב בבית כנסת כול היום ומתפלל.

נמאס לי ששואלים אותי אם אני חוזרת בתשובה, למה אנשים לא מבינים שאדם יכול להיות רוחני ומאמין בלי קשר למה שהוא לובש, או למה שמצפים ממנו אם הוא אומר "ברוך השם" או "ישתבח שמו".

הרבה אנשים לא מאמינים עד שחלילה יש אסון בחייהם והם פותחים תהילים ומתפללים ומבקשים, גם אותם אני לא שופטת , כל אדם באמונתו יחיה ויעשה מה שטוב לו, אני מקווה בעתיד לשמור שבת באופן קבוע ומאמינה שזה יקרה שיהיו לי ילדים, אסור לעשות דברים מהר, מה שמתבשל לאט מחזיק כמו שצריך אני מאחלת לכל אחד מאיתנו למצוא את האמונה שעושה לו טוב וגורמת לו אושר ותקווה לקום בבוקר.

אני מאחלת שאנשים לא ישפטו אדם בלי להכיר אותו וזה שזה מוזר למישהו שבלונדינית כמוני מאמינה

אני חושבת שהבעיה היא אצלו,משהו לא נקי בלב, כי כשהלב נקי אנו שופטים כול אחד לכף זכות