עד לפני חצי שעה בערך, עוד הייתי רווקה, זאת שעוצרים אותה ברחוב אנשים טובים באמצע הדרך והשאלה הראשונה ששאלו אותי "מתי את מתחתנת"? "כבר יש טבעת"? אתם חושבים על זה"? בחיי רק בגלל השאלות המטרידות רציתי כבר להתחתן, כדי שאני אוכל להגיד כן!!!חשבנו על זה, הוא הציע לי, הנה הטבעת!!!

גם לי כמו כל ילדה היה את החלום על היום חתונה שלי, על השמלה, הפינוקים, השיר חופה, בכלל כל היום כולו, היום המרגש כמעט היחיד בחיים חוץ מאותו רגע ששמים עלייך את התינוק פעם ראשונה.

אז אחרי שנתיים פלוס של זוגיות, גם אותי כבר החלה להטריד השאלה מתי זה כבר יקרה? מתי הוא יכרע ברך ויגיד את המשפט האגדי "תינשאי לי"? כמה קיטשי כמה מרגש.

אז לפני יותר מחצי שנה זה קרה ובאמת באמת חשבתי שזה כבר לא יקרה, זה נמשך נצח ולא הבנתי למה הוא לא עושה את הצעד, אבל אהובי לא איכזב ובנסיעה האחרונה לאיטליה הוא אומנם לא ממש כרע ברך אבל בהחלט השקיע בטבעת וקצת דמעות ואמר "אני רוצה לבלות את חיי איתך". את האמת מסכן, לבלות את חיי איתי? אני בעצמי לא מצליחה להסתדר עם עצמי, רבה עם עצמי ויש מישהו שרוצה את כל האופי המיוחד שלי לכול החיים?! כבר שווה... הייתי ממש מאושרת, כמובן שסוף סוף יכולתי אני להתקשר לכל העולם ולשתף אותם ברגע הרומנטי ובהצעת נישואין שקיבלתי, ישנם אנשים ששמעתי בקולם "הגיע הזמן", "את כבר לא צעירה", "טוב שמישהו לקח אותך", אבל לא היה איכפת לי, זה היה הרגע שלי, אני הולכת להיות אישה נשואה!

אבל בוא נחזור קצת אחורה אל תקופה פחות זוהרת  אך מרתקת בחיי, שכבר רציתי לקבל את ההצעה הנחשקת אבל היא הייתה רחוקה ממני שנות אור, מבחינתי לפחות.

זה קרה לפני כמה שנים טובות, חברה הכי טובה שלי קיבלה הצעת נישואים.
דנה ואני הכרנו לפני חמש שנים.
אני יצאתי עם מישהו שהיה לו חבר טוב ודנה הייתה חברה של החבר.
איך שראינו אחת את השנייה ישר התחברנו, אותו ראש, אותן שטויות ואותם שני חברים שממש אבל ממש לא התאימו לנו.
אבל מצאנו נחמה אחת בשנייה, היא הייתה בוכה לי אני הייתי בוכה לה וככה בעצם זה נמשך זמן רב. מאושרות לא היינו, אבל מכול הסיבות הלא נכונות נשארנו..
אבל כמו בחיים דברים שלא נועדו להיות נגמרים וכך גם דנה נפרדה מהחבר שלה... ואני מהר מאוד אחריה.
החלטנו לעבור לגור ביחד ולעבור את תקופת הפרידה בממחטות מתחת לשמיכה.
הבטחנו זו לזו ברגע של חולשה שאת הדירה הזאת, נעזוב רק עם טבעת על האצבע.
למזלנו התחיל הקיץ וכשהשמש מתחילה לצאת ככה גם החיוך מתחיל לעלות.
העברנו קיץ מדהים (ללא חבר) אבל לא נשארנו לבד הרבה זמן, אני הכרתי מישהו וגם דנה.
אצלי הקשר לא שרד (אבל מאמינה שמה שצריך לקרות קורה וטוב שכך), אבל גם אצל דנה הקשר לא היה יציב והיו בו הרבה עליות וירידות, דנה האמינה שהוא הגבר שלה למרות כל הקשיים.
אני תמכתי בה ברגעים הקשים של הקשר אבל ייאמר לזכותה שהיא הייתה מאוד סובלנית וחיכתה שגם הגבר שלה יבין שהיא האישה בשבילו (ויציע לה).
בינתיים המשכנו לגור יחד בדירה, עברנו הרבה חוויות יחד לטוב ולרע, צחקנו, בכינו, רבנו והשלמנו אך בסופו של דבר ככה זה אצל חברות והתגברנו על כל המכשולים.
דנה וחבר שלה נפרדו לתקופה והיא הייתה מאוד חזקה בפרידה הזאת כי זה בא ממקום של היגיון והרבה מחשבה שאם הוא רוצה אותה הוא צריך להתחתן איתה. זה לא היה ממקום של אולטימאטום היא פשוט לא רצתה לבזבז את הזמן שלה כי היא כבר לא ילדה (32 אם אתם ממש מתעקשים) ואם הוא לא חושב על עתיד איתה מן הראוי שזה ייגמר עכשיו ולא עוד כמה שנים...
חודש וחצי היא לא שמעה ממנו אבל אז הוא הופיע משום מקום כמו אביר על סוס לבן...שלף טבעת ואמר: את האישה של חיי תינשאי לי? כמובן שהיא הסכימה ומהר מאוד עברה לגור אצלו.

היא עמדה בהבטחה שהבטחנו זו לזו... והיא עוזבת את הדירה עם טבעת. ("כלבה", סתם הייתי חייבת)
אני נשארתי לבד בדירה שלנו והיה לי שקט ועצוב, במיוחד שכולם כולם אומרים בקרוב אצלך שזה ממש מתסכל. אבל אני יודעת שלכל אחת יש את הזמן שלה ואת הזיווג שלה, אסור להילחם בזה אסור לפחד צריך להאמין שאלוהים נותן לכל אחת מה שמגיע לה בזמן שמתאים לה וצדקתי! אומנם לי זה קרה 4 שנים אחרי, אבל למי איכפת מכל התפילות למצוא את הזיווג, מכול הדייטים הגרועים, מכול הדמעות על הכרית העיקר שזה קרה וזה יקרה גם לך ולך.....
מה שבטוח אני לא אבטיח לעצמי אף פעם כלום, בשום רגע של חולשה ושום דבר לצלילי השיר של שימי תבורי 
הכותבת- אנוכי- נשואה היום באושר לינאי ועכשיו כבר לא שואלים אותי מתי את מתחתנת – איזה אושר!

עכשיו שואלים אותי  - מתי יהיה לך ילד?!