"נמאס לי".

עוד לא רואים את הבטן. היא נראית מצוין - כבר רבע שעה אנחנו יושבים ליד שולחן הסלון שלה על קפה, והיא מספרת לי על בחילות הבוקר שנעלמו רק לפני שבוע, ועל העייפות, ועל כאבי הגב. ההריון הזה רק בתחילתו וכבר מתיש אותה.

"ובעלי היקר מציק לי שאני אוכלת ג'אנק, ממשיך בנסיעות עבודה כאילו כלום, וזהו". 

אני מביע אמפתיה, מספר על חוויות מלידת הבת שלי, ממשיך להסתכל בה. היא נראית מעולה, קורנת, באופן שלא מתיישב לחלוטין עם הטענות והקיטורים. אנחנו מכירים כבר שנים. בשלב מסוים, לפני שפגשה את בעלה, היינו שוכבים מדי פעם. היה בה שילוב של כמעט צדקנות ויקטוריאנית, עם ליבידו גועש. היה מגרה להפליא לפתות אותה, לראות את המאבק בין הגוף לראש. אבל זה היה מזמן.

היא קמה למזוג מים, חולפת על פני, ושוב מקטרת על הגב הכואב. אני קם ונעמד מאחוריה, מעסה את כתפיה. "אוי זה מצוין", היא אומרת. "רן כבר לא נוגע בי בכלל".

"מה??" אני בהלם. "אבל את נראית מעולה". 

"אני יודעת! אפילו גדלו לי הציצים קצת. אבל ההריון מפחיד אותו. ושנינו כל הזמן עייפים, ואיכשהו ישר נרדמים. נישואים, איזה כיף. אוף, זה נעים בכתפיים. אתה מעולה".

ככה היא היתה אומרת לי אז. זה היה מטריף אותי - "אתה מעולה", נשמעת כאילו היא מין מורה מופתעת שמחלקת ציון לתלמיד בעייתי. אני ממשך לעסות את הכתפיים, יורד לשכמות, למתניים, ועולה חזרה. היא הניחה כבר את כוס המים, הידיים שלה שעונות על השיש. היא עוצמת עיניים. ופתאום אני מגורה, וזקור.

הידיים שלי יורדת שוב למטה, מעסות את המתניים, מרימות מעט את החולצה. כשהידיים שלי נוגעות בעור החשוף, היא פולטת אנחה קלה. 

"בשבוע הבא יש סריקת מערכות. לפחות הפעם רן יכול להגיע, לשם שינוי". הידיים שלי מתחת לחולצה, מעסות את גבה, עולות למעלה לשכמות, כתפיים, צוואר, וחזרה למטה. "למרות שהוא כמובן יגיע ישר מהעבודה. אוי, כן תמשיך. ואני צריכה לנסוע לשם לבד בעצמי". כשאני שוב במעלה גבה, הידיים שלי גולשות קצת, לצדדים, לקצות שיפולי השדיים. היא מפסיקה לדבר. אני זז מעט קדימה. "לפחות נדע סוף סוף אם זה בן או בת", היא לוחשת בשקט. אני יודע שהיא מרגישה את הזקפה שלי כנגד ישבנה. הידיים שלי נעות על הגב שלה, מלטפות.

"אוף, כמה זמן לא נגעו בי ככה".. 

אני מושיט ידיים קדימה וחופן את שדיה. נצמד אליה בעדינות מאחור ומנשק את הצוואר שלה. "לא, זה לא רעיון טוב".. אבל התחת שלה נע בחזרה אלי. אני מושך עם הרגל כיסא ומתיישב עליו, מושך אותה איתי, מושיב אותה עלי. היא מסתכלת בי בעיניים מצועפות בזמן שאני מרים את החולצה שלה. אני זוכר מה היא אוהבת. "לא.." הפה שלי מוצא את הפטמה שלה, ואני מתחיל ללקק אותה. הגוף שלה מגיב מיד, נצמד אלי, היא גונחת. יד אחת שלי חודרת אל תוך המכנסיים, חופנת את ישבנה. השנייה מתירה כפתורים, גולשת אל מתחת לתחתונים, מוצאת את הכוס שלה.

היא זזה עכשיו, מניעה את האגן שלה בקצב אחיד עם היד שלי שמאוננת לה, דוחקת את השד אל פי. אני שולח אצבע אל בין פלחי הישבן, אל הפתח האחורי שלה, ומרגיש אותו פועם ורוטט כשהיא גומרת, צועקת. הראש שלה נופל על כתפי, רפוי. אנחנו יושבים מחובקים. ואז היא קמה, מסדרת את הבגדים שלה, מסמיקה. "אני לא.." היא לא יודעת מה לומר. "זה בסדר", אני אומר, מחייך. "את לא צריכה לעשות כלום. בשביל מה יש חברים".