כותרות TheMarker >
    ';
    0

    לבקשת חברים בקפה - פרק ראשון מספרי "רק לקפה"

    69 תגובות   יום רביעי, 5/1/11, 11:44

    חברים יקרים שלום,

     

    מפעם לפעם אני מקבלת פניות אישיות לפרסם פרק מהרומן השני שכתבתי "רק לקפה",

    אז הנה, החלטתי לעשות זאת ואני מעלה לפוסט זה את הפרק הראשון.

    מודה ומתוודה, קצת קשה לי, כי פרק בודד הוא מבחינתי איבר בגוף שלם.

    מצטערת, העברת הפרק לפוסט גרמה לשינוי אורך השורות המקורי ובטלה את כניסת השורות בתחילת הפסקאות.

    אשמח לתגובתכם,

    רונית

     

     

     

     

    זמן חלום

     

     

     

    שיירה צבעונית של מכוניות, חדשות וישנות, קטנות וגדולות, פרטיות ומסחריות, צנועות ומפוארות, מזדחלת מאחוריי, מלפניי ומשני צדדיי, בפיתולים הרחבים של קטע הכביש המחבר בין היישוב מוצא לירושלים. הנסיעה האיטית הזו מאפשרת לי להביט היטב, להיות בטוחה שזה לגמרי לא מקרי. כבר כמה דקות מביט בי מבעד למראת הג'יפ החדיש הנוסע לפניי זוג עיניים. אף על פי שהמראה קטנה ומרוחקת, נעלמת ונגלית מבעד למסך טיפות הגשם שנסגר ונפתח לפרקים, אני יכולה להיות כמעט בטוחה שהן ירוקות. במחשבה שנייה וחיוך ראשון לבוקר זה, אולי רק נדמה לי, והעיניים הירוקות פשוט משתלבות נכון בתמונה הדמיונית שאני מתחילה, ממש מבלי להתכוון, לבדות במוחי.

    הג'יפ אפור-עכבר מתכתי. גדול, חדיש, כבד וקר.

    העיניים הירוקות חמות, רכות, מלטפות.

    והזמן שחולף בין חילופי המבטים בינינו, זמן חלום. מרחב מופשט, שעלילות מפותלות ומרטיטות לב מתרחשות בו בתוך רגעים ספורים.

    טיפות שקופות, גדולות ורכות מקפצות להן על שמשת מכוניתי, פוגשות במגבים שחורים שהתייבשו ונסדקו מחודשים ארוכים של היעדר מגע רטוב. מהופנטת לרגעים אחדים, אני מביטה בטיפות הגשם המתנפצות ונמרחות ונשטפות ונעלמות בפתחי מכסה המנוע שהופך בתוך שניות ממאובק ומוזנח לנוצץ וחדש. ששון ושמחה של מים הניתכים מן הרקיע לאחר געגוע שהלך והתעצם לאורכו של קיץ לוהט וצחיח. 

    החלל הפנימי במכוניתי חמים ונעים. כפות ידיי קרות.

    עשרה סנטימטרים של חלון פתוח מאפשרים את חדירתו של אוויר הרים צלול כיין, משדרגים את איכות האוויר החודר לריאותיי, מקלים במעט נשימה מתוחה ולב מכווץ.

    יצאתי הבוקר מהבית עייפה ומרוטה מהרגיל. הראש מנופח משלל מחשבות מטרידות, תולדה של פעילות-יתר חסרת תכלית של המוח. הגוף דואב מעייפות וממתח, תוצאה של מסגרת שעות שינה צבאית ומריבות מטופשות של בוקר, שהדברים לא התנהלו בו בדיוק כפי שרציתי.

    הכתפיים כואבות, העורף נוקשה.

    אני מנסה לשנות את תנוחת הישיבה, להזדקף, למתוח את החלקים שכואבים.

    יש משהו מהנה במתיחה הנגדית החזקה הזו שמרפה לי את הכאב, ולו לפרק זמן קצר.

    אני יודעת שבעוד שנייה אגלה שגבהתי פתאום ושהמכוניות הנוסעות מאחורי נעלמו מתוך המראה, אז כמעט בלי להביט אני מכוונת אותה מחדש, משיבה אותן לשדה ראייתי.

    ושוב אני בוחנת את הבחור שבג'יפ שלפניי וממקום מושבי אני מצליחה לראות בעיקר את הגֵו העליון, וזרוע גברית חסונה מלטפת-מעסה, שיער כהה קצוץ בתספורת מרינס, כתפיים גבוהות רחבות עטופות בטי-שרט אפורה בהירה והעיניים האלה שמביטות בי. ניצתת בי התרגשות ספונטנית שמלבה אש. ובמילים של חברתי הצעירה לעבודה, דנה, "חבל על הזמן", "חתיך פיצוץ", "סוף הדרך".

    כעת אני כבר מחייכת את החיוך השני לבוקר זה, אלא שכהרגלי בקודש אני מיד מביטה על עצמי מהצד והחיוך נמחק. אפילו לעצמי אני נראית ונשמעת כמו נערה מתבגרת אותנטית מהסוג השטותי, הרדוד. וכמי שהמציאו במיוחד עבורה את התואר "ביקורתית", אני לא מצליחה להפתיע את עצמי באשר לאבחנה התומכת.

    חילופי המבטים הבלתי מקריים מתארכים. לרגע קט של פספוס, אני מפקירה את עמדת הפיקוח, שוכחת לשפוט את עצמי, נשאבת לדרמה.

    פעימות לבי מתחזקות.

    המשיכה לגבר זר שבזרים מתפשטת באיבריי הפנימיים, מזרימה בהם נוזל כימי חמים ונעים של התרגשות מולקולרית.

    אולי הוא ימצא את הדרך לאותת לי ברמזור הכניסה לבירה, יסמן לי לעצור בצד, ינסה לברר אם "יש מצב", אני משתעשעת בהגיגי חטא. ואולי, כמו שקראתי פעם, לא זוכרת מתי והיכן, נתעלם מכל מגבלה הכרוכה במוסכמות, במוסר, בהרגל, בהיגיון, בדאגה לרגע שאחרי, נשים פעמינו ליעד זמין, נותנים דרור ליצרים לוהטים שהתעוררו בנו בלי להתכוון בכביש המסולסל בואכה עיר הקודש.

     

    מתקדמים לעבר הרמזור הראשון.

    הירוק בעיגול התחתון זוהר ומנצנץ.

    פספוס, אכזבה.

    העיניים ממשיכות להביט, בבטן מתעופפים פרפרים.

    המחשבות דוהרות קדימה, נשאבות להרפתקה דמיונית מסחררת.

    נצמדת אליו, פגוש אל פגוש, אני מבקשת לדבוק בקרבה שנוצרה, שוכחת עבר, הווה ועתיד, ידיי לופתות את ההגה, מחבקות, מהדקות, חשות בחום הנעים הנפלט מעורפו החזק המגולח למשעי. צלילים מוזרים מגיחים מאי שם, חודרים למרחב המוגן שיצרתי, קוטעים המגע, מצננים בשנייה את החום. הנייד מצלצל, נשמע קצת מוכר ועדיין מוזר ומרוחק, מתקשר בחיוג ישיר ומהיר מעולמות אחרים.

    רק לפני כמה דקות נאבקתי בעיניים מתחננות להיעצם, חשתי בכאבים שתקפו את שרירי גופי, מנסה נואשות להרפות את המתח. איך מצליח פנטוז הרפתקני של דקות ספורות להצית בי זיק חיים, להשכיח מכאובים ומחשבות מטרידות, להעלים מציאות חיים שלמה, מורכבת, עתירת שחקנים ורגשות?! לאן נעלם עופר, העוגן של חיי, שרק לפני שעה קלה נשק על שפתיי ברוך, מאחל לי "נועל'ה, שתהיה לך נסיעה טובה ויום קל ונעים."

    בלילה ישבנו שנינו רכונים על מסך המחשב, מחפשים יעד מפתה לנופש זוגי קצר, מכונת הזנה, לעתים החייאה, לזוגיות ממושכת. אז נכון, זה כבר לא כמו פעם, והשנים נוגעות גם בעופר, זורקות שיבה בשערו, משנות מבלי להתחשב בחוקי החן והיופי אזורי צמיחה ונשירה של שיער, מוסיפות עודף קל עד בינוני סביב בטנו, הופכות את הבחור שנישאתי לו לאיש.

    והשחיקה, גם היא דורסת חסרת רחמים כל חלקה טובה של התרגשות, כמיהה וזיקוקים, נלחמת בַּיחד, נוגסת בשמחת הנעורים. בחיים. בחיות. בחיוניות.

    ויש גם דאגות ומטלות, ריבים וויכוחים, ושפע של שגרה אפרפרה.

    ועדיין, אני אומרת לעצמי, למרות כל הליקויים והחולשות שנדבקים לחיי הנישואים עם חלוף השנים, מוצצים מהם את נוזל החיים כמו טפיל מצוי בשעת פעילות שגרתית, בכל זאת יש פה צמד חברים ויש כאן אהבה, ויש גם שייכות וביטחון והמון, המון יחד.

    ולא ברור לי להיכן נעלמו בסרט ההזוי הזה גלי ויובלי, שהמחשבות על שתיהן, הדאגות, התקוות והחלומות ממלאים נפח רב כל כך בחלל זמני ונפשי. ואני נזכרת שרק הלילה נדדה לה שוב שנתי, הפליגה באוקיאנוס הפחדים, נמלטה על נפשה מפני חורים שחורים שנפערו בחלומי .

    הוא מחייך אליי דרך המראה.

    כולו אומר חושניות.

    כדוריות הדם זורמות בעורקיי בקצב מתגבר, נשימתי כבדה מהתרגשות, ידיו הלוהטות כרוכות סביב מותניי. פיו חם ויבש. שפתיו נצמדות לשפתיי, לשונו מתערבבת בלשוני, לאט, ברכות, בפראות, בליעה הדדית, יניקה מלאה בתשוקה נטולת רוק מיותר, טנגו מושלם.

    נשיקה נצחית, התמזגות מוחלטת.

    התעלות.

    שני פיות, שני גופים.

    חיבור טוטלי.

    ובשבילי במיוחד, זו שתמיד אהבה להיות מאוהבת ולהתנשק המון ונכון, הגשמה של געגוע ענק. חיבור מחשמל של פלוס ומינוס, התנשקות עד כלות. עד כלות האתה והאני, עד האחדות האחת הממלאת את הגוף והנפש בנשיקה ראשונית שכולה משיכה פראית.  

     

    הנייד ממשיך לצלצל, נלחם בנחישות על מקומה של מציאות היומיום. אני מזהה על הצג את מנחם, מזהה ומתעלמת.

    אני חוזרת ומביטה בו, בנייד המצלצל שלי, אפס רגשות, זרות מוחלטת, ניתוק. כאילו אין דבר שקושר ביני לבינו, למעט נוכחות משותפת במכוניתי החמימה. ואני לא קולטת איך בכלל תיתכן ההתנתקות הזאת, כשרק הבוקר יצאתי מהבית מוטרדת מאלף ואחד עניינים.

    ועכשיו אני בדרך, עולה לירושלים, עיר הולדתי, שפעם לא יכולתי בלעדיה, כדי לסקר פתיחה חגיגית של "תמיד אישה", תערוכת ציור ופיסול של אישה מיוחדת מבנות עומרים, היישוב שלנו, שעשתה זאת בגדול והצליחה להיכנס בשעריו המכובדים של מוזיאון ישראל.

     

    באחד העיקולים האחרונים לפני הכניסה לעיר, במקום שנגלות בו על צלע ההר מימיני חומות אבן ובטון שתוחמות את בית הקברות, אני מרימה אוטומטית מבט, שולחת לאבא היקר שלי, הישר מתוך לבי, אהבה ונשיקה, נושמת אותו אל קרבי.

    אני חולפת על פני שוליה הדרומיים של שכונת גבעת שאול. פה ושם מציצים כמה בתי אבן ישנים ומוזנחים שנותרו על תִלם, שריד של פעם, כשהייתי ילדה, ניצבים על אם הדרך לבירה, מקשטים את כניסתה. מה שהתחדש לצדם זו המנטרה של חסידי ברסלב "נ נח נחמ נחמן מאומן" שנגלית אליי מכל עבר. כבסים של עניים תלויים על חבלי כביסה היסטוריים. ואולי דרים שם בכלל אנשים אמידים וזהו רק המרחק שמונע ראיית התמונה לאשורה.

    מביטה קדימה, מעבר לרמזור הכניסה, גשר המיתרים תלוי ברוב תפארתו ובעיקר ברוב גמלוניותו. נדמה לי שהכול פה השתנה. לא הכול, אבל רוב המבנים והבניינים שעמדו פה בשנות ילדותי. אפילו השמות. מלון הילטון כבר מזמן לא הילטון. לפחות "בנייני האומה" נותרו במקומם, מציצים בעיקול. ופתאום אני חושבת, מוזר, למה דווקא הפעם, אחרי שחלפתי על פניהם כבר אלפיים פעם בחיי, נדמה לי שמדובר כאן למעשה בבניין אחד בלבד, אז מאין השם?

      

    המכוניות לפניי ממשיכות בדרכן, מגיעות לרמזור השני, נהגיהן חשים את תחושת ההישג של אלו שמספיקים לעבור בטרם מתחלפים האורות ברמזור. אני מתפללת למעט התחשבות רמזורית שתמנע קטיעתו של רומן מזדמן.

    "תראו מה שצבע יכול לעשות", חולף במוחי הסלוגן העתיק של חברת טמבור.

    אדום!

    מכוניות מרגיזות חונות בשוליים, מונעות אפשרות עצירה למפגש.

    ואולי הן בכלל לא קשורות?

    אני מחפשת סימן ומוצאת חיוך.

    העיניים הירוקות מנקבות אותי מבעד למראה, מרעידות את גופי, מושחות את איבריי בקרם של תאווה, מגבירות את הפיתוי.

    אני חשה תשוקה פראית להיות אתו, לממש את מה שנתפס מבחינתי אסור ובלתי אפשרי.

     הרמזור הקרוב, האחרון בכניסה לבירה, מתחלף לירוק.

    הג'יפ האפור עכברי-מתכתי של "סוף הדרך" ממשיך ישר, מטפס במעלה הדרך ליעד בלתי ידוע.

    הסניק התכולה שלי פונה ימינה, פניה נשואות לכיוון מוזיאון ישראל.

    כמה מהר זה התחיל, כמה מהר זה נגמר.

    אכזבה.

    רווחה.

    קצת דכדוך.

     

    אני מחנה את הרכב בחניית המוזיאון, מביטה לעבר השמים הקודרים, נפגשת חזיתית במקבץ קטן של קרני שמש זוהרות שהסתננו במיוחד בשבילי מבעד למסך אפור של עננים מוכתמים בשחור ולבן.

    אני מחייכת לעצמי כלפי חוץ ובפנים. חיוך שלישי לבוקר זה.

          אין מה לומר, אני עורכת לעצמי סיכום ביניים קצרצר, בכל זאת היה לי קצת אקשן על הבוקר.

    אקשן דמיוני, ועדיין, משב רוח רענן.

     

    פרק ראשון מתוך הרומן "רק לקפה", רונית דורון, הוצאת גוונים (מאי 2010)

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1583359/

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (69)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/3/13 10:01:
      נקרא מבטיח
        15/11/11 08:02:
      פתיחה יפה...
        26/5/11 14:09:
      בהצלחה עם הספר רונית. ההתחלה מבטיחה הנאה בקריאה.
      הפרק הראשון בהחלט יוצר מצב לרצות לקרוא את ההמשך...
      שווה ספר
        23/1/11 00:43:
      מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים..
        22/1/11 08:20:
      הבטחתי שאשוב, אז הנה באתי:-)
      העלילה מטלטלת בין לא רגוע למסעיר, מה שמוסיף לפיקנטריה. להתרחשויות התחברתי במובן הנוסטלגי ..., כשהרומנטיקה פיעפעה בדמי ללא שליטה. ריגושים, החלטות לא שקולות וחרטות שמאפיינים צעירים. הכתיבה קולחת והשפה משובחת. תודה לך רונית.
        19/1/11 22:26:
      תענוג של קריאה. נראה ספר כייפי. שיהיה בהצלחה עם המכירות
        13/1/11 22:28:
      כתוב יפה ומושך לקרוא עוד
      בהצלחה
        13/1/11 17:12:
      יפה , אכן לא מספיק פרק אחד .

      בהצלחה זוהי .
        12/1/11 17:37:
      יופי את כותבת!
      בהצלחה עם ספרך, רונית יקרה.
        12/1/11 10:18:
      ככה כותבים. מצוין. מאחל לך המון הצלחה.
        11/1/11 15:39:
      בהצלחה עם הספר!
        10/1/11 06:42:
      נהניתי לקרוא
      בהצלחה
      בת חן
        9/1/11 09:03:
      בהחלט מושך לקריאה רונית!
      אחפש בחנויות הספרים. שיהיה בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!
      שבוע טוב לך

      איריס
        9/1/11 00:23:
      כתיבה יפה יש לך
      בהצלחה!
        9/1/11 00:05:
      וכמו שחתמת בסוף הפרק הראשון שלך
      שיהיה תמיד אקשן יעיל ומעניין

      בהצלחה
        8/1/11 10:50:
      שאפו!!!!!!
      לכולנו קורה שברמזורים אנחנו נתקלים במישהו שהיינו מאד רוצים
      בהצלחה! אשרייך שעשית זאת
      גירית את סקרנותי
      שבת שלום יקירה
        7/1/11 18:51:
      ב ה צ ל ח ה !!!
      ספרך מונח כרגע לפני; טרם הספיקותי... אך מדפדוף בו נגלית לי שפה עשירה ועם זאת ישראלית ונעימה ותוכן שבהחלט מגרה לקרוא. מ ת ח י ל ה...
        7/1/11 18:21:
      שלום רונית,
      ראשית, נעים להכיר. הצלחת בהחלט לסקרן אותי, לשאוב אותי לתוך הסיפור וגם להמחיש עד כמה יכול הדמיון לחדש את כוחותינו. הרי גם לשם כך אנחנו כותבים, לא?
      לגופו של סיפור: ישנם לא מעט מקומות בהם נראה לי ששינויים קטנים יכולים להדק את המסופר, לחדד, להמחיש עוד יותר. אעבור עליו מילה במילה ואשלח לך את הערותי/הארותי בשבוע הבא.
      האם הסיפור כבר קיים כספר?
      הערה אחת בכל זאת: למרות שאיני יודע מה הוא ההמשך (ואני בהחלט סקרן) אני מוכן לומר שאולי השורה האחרונה בפרק מחלישה את סיומו. נסי לקרוא אותו בלעדיה.
      המשיכי לכתוב ושבת שלום.
        7/1/11 18:20:
      קריאה טובה. תודה
        7/1/11 17:39:
      כתיבה קולחת ומענינת
        7/1/11 12:11:
      פנטזיות של יום יום הן שעושות משהו מענין ליום הרגיל....

      תודה

      מירי
        7/1/11 10:00:
      אח, אהבתי..תענוג !
      הלך החתיך..אבל יש למה לצפות..באויר!
      כיף כיף לקרוא.
      סיניה כ.ארי
        7/1/11 08:04:

       

      כתוב מקסים!!!

       

      שיהיה המון בהצלחה

       

      סופ"ש נעים וטעים - שירה

       

        7/1/11 04:15:
      את מדהימה

      פשוט אין לי מילים

      את ע נ ק י ת

      ייחודי

      מ ע נ י י ן

      מקסימה את

      תודה לך

      שבת שלום

      שרה קונפורטי
      www.sarakonforty.com
        6/1/11 20:44:

      האור הירוק של הפנטזיות מסתיים לא פעם באור האדום של המציאות...

      יפה ומשובח הקפה הזה שלך, נהניתי מלגימתו.

       


        6/1/11 18:23:

      תודה יקירה על ביקורך אצלי והעידוד הרב שהענקת לי

      שבת נהדרת חברתי המקסימה

      ''

      יפה!
      בהצלחה
        6/1/11 13:48:
      מה שמתחיל בקפה עשוי להסתיים יפה או רפה...
      ואין אישה שלא ידעה כאלה וכאלה.
      בהצלחה עם הספר שברור כי רבות תמצאנה בו משהו מעצמן
        6/1/11 11:12:
      מקסים נהניתי מאוד

      אהבתי
      בהצלחה ענקית
        6/1/11 05:50:
      בהצלחה לך!
        5/1/11 23:50:
      בהצלחה
        5/1/11 23:46:
      יפה הפרק
      בהצלחה עם הספר!...
        5/1/11 23:36:
      מקסים, רונית
      יעל
        5/1/11 23:15:
      אהבתי מאוד חברה:)
      בהצלחה!
      ב-ה-צ-ל-ח-ה.
        5/1/11 21:56:
      המשך מוצלח !
        5/1/11 20:44:
      תודה על השיתוף. מרתקת דרך הכתיבה
      מרתק..קולח,מעניין, מזמין, מסקרן..
      כל הכבוד לך
      מוכשרת
        5/1/11 18:29:
      קראתי ברצף ונהניתי,
      יכולתי לחוש עצמי כותבת זאת....
      שיהיה בהצלחה רבה,
      כל הכבוד***
        5/1/11 17:53:

      רונית יקירתי נשיקה

      סיפרך מונח ברוב כבוד בתיקי.

      כל רגע פנוי בעבודה ועם הסיגריה האחרונה במיטה לעת לילה

      קוראת בסיפרך  כבר קראתי את הפרק על ליילה ואיילת (-:

      ממליצה בחום

      ואעיז לספר מה שכתבתי לך בפרטי (((((((-:

      כהשאלתי את הספר בסיפריה ניסיתי להעביר ניגוב על כריכת הספר

      צרם לי שהספר חדש ויש בו סימנים של שאריות שתייה

      הספרנית קלטה ואני במבוכה גדולה צחקתי איתה.........נבוךקריצה

      תודה שהבאת לנו יקירתי

      * כוכב מלא באהבה והצלחה ממני

      וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות חמות לליבך, רונית המקסימה שלי

      חיה

      http://cafe.themarker.com/image/1968005/
       

       

      רונית יקרה,
      נראה מבטיח מאוד הספר,הכתיבה זורמת וקלילה.
      תודה ששיתפת אותנו בפרק הראשון.
      אני חושבת שזה טוב לחשוף אותנו לכתיבתך, כי כך את עושה פרסומת חיובית לספרך.
      כל הכבוד לך!.
        5/1/11 17:40:
      מתחשק לקרוא את ההמשך
      בהצלחה !!!

      את גם מוזמנת להכנס לדף: קול טוב, בפייס בוק:
      http://www.facebook.com/pages/tqzyry-sprym-byntrnt/100207843374285?v=wall#!/pages/qwl-twb/151686464848168

      ולהכניס לשם לינק לפוסט הזה שלך!
        5/1/11 17:29:
      תודה ששיתפת אותנו בפרק הראשון.
      אני חושבת שזה טוב לחשוף אותנו לכתיבתך, כי כך את עושה פרסומת חיובית לספרך.
      כל הכבוד לך!.
        5/1/11 16:55:
      רונית

      רק לקפה -

      נפלא
      תודה ששיתפת בפרק הראשון
      בהצלחה עם הספר
      אולי ארכוש ואקח איתי לניואורלינס?:)
      ערב נעים
        5/1/11 16:55:
      בהצלחה ובשמחה!
        5/1/11 16:51:
      נפלא !
      ולמי שרוצה עוד קצת... הרי לכם ביקורת על הספר:-
      http://cafe.themarker.com/post/1935897/
        5/1/11 16:30:
      קראתי בנשימה אחת
      ב ה צ ל ח ה !!!
        5/1/11 16:16:

      ואני קוראת אותך כאן חברה,
      איך את בסיפורך אותנו מרתקת סוחפת...נשיקה

      ממתינה לפרק הבא.
      ממני כוכב וחיבוק באהבה.

      ''

        5/1/11 15:24:
      נהניתי לקרוא את הפתיח המזמין להמשך קריאה. בהצלחה!
        5/1/11 14:02:
      רונית יקרה!
      שמחה שהחלטת לשתף...
      נהסיפורזורם, מרתק, מסקרן, בהצלחה עם הספר.
      כל טוב וחיבוק בוקי
        5/1/11 13:59:
      רונית יקרה
      זה עושה חשק לקרוא עוד :)
      מקסים
        5/1/11 13:39:
      מרתק וסוחף ...
      זה נראה כאחד מהספרים שכשמתחילים בקריאה
      אי אפשר להפסיק עד לסיומו ...
      נהניתי מאוד, תודה :)
        5/1/11 13:36:
      נראה מעניין ומותח,,,,
      בהצלחה
        5/1/11 13:28:
      מקסים! תודה שהעלית בהחלט טיזר ראוי
        5/1/11 12:59:
      כל הכבוד
        5/1/11 12:38:
      רונית,
      מפליאה מהירותם של המחשבה והדמיון
      סיפור שלם נרקם בין הרמזורים.

      אקשן דמיוני, ועדיין, משב רוח רענן.
      צאוד נהניתי, תודה
      המון הצלחה לספר
      דבי

        5/1/11 12:31:
      צריך הכל
        5/1/11 12:31:
      בהצלחה.
        5/1/11 12:23:
      נראה כמו רומן,שהושקע בו הרבה מחשבה.
        5/1/11 12:18:

      צטט: goan 2011-01-05 12:11:15

      מתח גובר, סקרנות להמשך, אהבתי את הדקויות שבתאורים

        

        5/1/11 12:14:
      פתיחה מזמינה. יפה
        5/1/11 12:14:
      פתיחה מזמינה. יפה
        5/1/11 12:11:
      מתח גובר, סקרנות להמשך, אהבתי את הדקויות שבתאורים
        5/1/11 12:08:
      איזה יופי
        5/1/11 11:56:
      משב רוח רענן בהחלט..
      מעורר תיאבון..
      *

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      רונית דורון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין