קראו לה קמלה. היא נולדה בארץ למשפחה ישראלית ממוצעת וקראו לה קמלה. אמא שלה אהבה לראות פרחים נובלים. היא חשבה שהם יפים יותר מפרחים שהם בשיא תפארתם, כשפריחתם יפה ומתעלה על כל הסובב אותם. כל יום שישי בעלה היה מביא זר פרחים. ורדים, חבצלות, כלניות קטנות וחייכניות. היא היתה משאירה את הזר בתוך אגרטל מלא מים בפינת הסלון על הרצפה, מחכה שייבלו, וכשנבלו היתה מעבירה את האגרטל למרכז שולחן העץ שבסלון, אחרי שהחליפה בו את המים שהספיקו להפוך עכורים.
בבתי הספר השונים שחלפה בהם קמלה תמיד עיוותו המורים את שמה, קראו לה קמילה והיא תיקנה אותם, עד שהפסיקה. קומתה הממוצעת אך השפופה וגזרתה הדקה מאד כמו שיתפו פעולה עם שמה, נכנעו לו. מבט עיניה היה כבוי, חסר שאיפות לא בוהק אך גם לא חשוך לגמרי. היא פשוט היתה שם.
את רן היא פגשה ליד מדרגות בניין דירתה השכורה. בידו מכתב והוא קורא את השמות שעל תיבות הדואר הקטנות. המכתב שבידו היה מכתב פרידה לאהובה. הוא הסכים לעשות טובה לחבר ולעבור שם בדרכו, לשלשל את המכתב בתיבת דירתה של האהובה של החבר, שכבר לא היתה אהובה. החבר הוא רצה פרידה שקטה, כמו ביריית אקדח משתיק קול ולא רצה להיות שם לאסוף את השברים. רן לא מצא את שמה או את שם משפחתה, הבניין רובו ככולו הורכב משוכרי דירות, ולא תמיד היתה התאמה בין שם המתגורר בדירה לבין השם שעל תיבת הדואר המשויכת אליה. דקות ארוכות הוא עמד שם, מצטער על חוסר חיבתו לטלפונים ניידים שיכלו לאפשר לו לטלפן אל החבר ולשאול אותו באיזו תיבה מדובר, מי מהן, מהתיבות שייכת לאהובת העבר.
קמלה עברה שם, לא מסתכלת בזר שעומד מול התיבות, פניה ארוכים, נכנסה בצעדים איטיים לבניין. רגע לפני שנעלמה אל תוך חשכת הבניין קרא "סליחה" והיא נעצרה והסתובבה אליו באיטיות, עיניה פקוחות ותוהות. "איזו תיבה שייכת לגבי?" שאל, כאילו מובן מאליו שעליה להכיר את גבי. |