| יש לי כמה חברים שאינם "רגילים" בגלל שהם מכירים את עצמם ממש ממש טוב, ודרך כך (לא בכוונה תחילה) "מורדים" במוסכמות. הם מתחלקים לאלו שיודעים שלא ואלו שיודעים שכן.
אלו שיודעים שכן הם אבות. לא סתם אבות במשפחה ישראלית ממוצעת. הם אבות במשפחות שלא כוללות אמא. הם יודעים שהם כן יכולים, כן אוהבים וכן יצליחו לתת לילדיהם את המיטב למרות שהם לא "אמא" (האמא לא רצתה / נטשה / לא יכולה). הם יודעים שהאהבה של אבא היא טובה בדיוק כמו אהבה של אמא. הם יודעים שגם כשכולם פוערים מולם פה, שואלים שאלות מטופשות שחוזרות על עצמן, מרחמים על הילדים ומנסים לשדך להם "כדי שתהיה אמא בבית", הם פשוט ימשיכו לפרנס, לנהל משק בית ולאהוב, בעיקר לאהוב, כמו שרק הורה אמיתי (מכל מין!) יכול. הרי על אמהות חד הוריות כבר שמענו, אז במה הם שונים?!? והם כל כך צודקים, כל כך יודעים!
אלו שיודעים שלא לא יהיו הורים. הם יודעים שהם לא רוצים ילדים. הם מודעים שזו חריגה בתרבות הישראלית ומתמודדים עם ה"שונות" שלהם. אני חווה את זה בעיקר עם חברה אחת שלי, שאני כל כך מעריכה, כי היא ממש, אבל ממש, יודעת שלא - היא לא רוצה להיות אמא. היא נתקלת בביקורת בנושא כל יום: אנשים (בעיקר נשים) מעירים כמה זה "לא נורמלי"; חברות מקוות שהיא תתרכך מול ה"תינוק המדהים" שלהן; יחסים פוטנציאלים מתמוססים מול ה"לא" הזה שלה, שנתפס כל כך לא נשי בחברָה שלנו, והיא יודעת. היא גם מאוד יודעת שזה לא בסדר להחליט שהיא לא רוצה אחרי המעשה, אז היא מעדיפה להודות שהיא פשוט לא רוצה ילדים. פשוט.... הרי על אבות חד הוריים כבר שמענו, לא?!
|