הפעם האחרונה שהייתי בראש פינה הייתה לפני שנתיים כמעט. חברה שלי חגגה יומולדת  30 אז החלטנו לנסוע ארבע חברות לצימר לסופ"ש. ביום שבת בדרך חזרה עצרנו בראש פינה, טיילנו במדרחוב ומה שראיתי מול העיניים היה רק נשים בהריון. כאילו כולן  החליטו באותו יום שמש חורפי לנסוע עם הבטן הענקית  שלהן לראש פינה .

אני מסתכלת על הנשים הללו וחושבת לעצמי " שבע שנים אנחנו ביחד, אני בת  29 ,אני לא מתביישת להגיד שאני רוצה להתחתן איתו, שאני רוצה ילדים,אם  הוא לא רוצה כנראה שאין דרך אחרת" - אנחנו נפרדים.

זה נשמע דבילי אני יודעת   ולהחליט להיפרד ממישהו לא קורה ביום  אחד.

חשבתי על  זה הרבה לפני, קיבלתי את האומץ לעשות את  שם. חודש אחרי זה נגמר- נפרדנו.

שנה וחצי עברה מאז, ואני לבד. מנסה לגלות  את עולם הרווקות, בודקת  את עצמי, משנה, מכירה  , חוגגת  את  גיל 30 , מוצאת עבודה חדשה ודרכה נוסעת לפסטיבל ראש פינה.

עד הדקה ה-90 לא הייתי בכלל בטוחה אם  אני נוסעת  או לא. כולה חודש בחברה , כולם  רוצים לנסוע לשם , זה סופ"ש עם צימר פרטי ,כל  "ההוז אנד הוז" שם , המון "מינגלינג" מה יכול להיות רע ?.

וגם בראש פינה יש מדרחוב... שם אומנם לא היו נשים  בהריון, אבל  הצימר, והגקוזי והחדר הענק שקיבלתי ...  הרגשתי שהגיע הזמן לתת OK ולהמשיך  הלאה  :  פרק ב' הנה אני באה.

אני לא רצה להרשם לאתרי הכרויות , אני לא נותנת לחברות שלי להכיר לי את מי שנראה להם מתאים לי, אני לא הולכת לצאת עם  שלט על הראש "פנויה" . אבל בטח כבר לא מפחדת  לתת צאנס למה שלא יהיה.

אז זהו, אחרי כמעט שנתיים של פרידה ודקה לפני יומולדת 31 אני ממשיכה הלאה .