באיחור שמאד לא מתאים לי אני כותבת פוסט של פרידה.

לפני שנים רבות הכריז משרד החינוך על תחרות מורה לחיים. אני רוצה לספר לכם קצת על מורה שלי. מורה מקצועי, האיש שאחראי בצורה זו או אחרת לאיש המקצוע שקיים בתוכי.

לפני חודש וחצי הלך לבית עולמו, שמחה אהרוני. איש חיל האויר וידיעות אחרונות. איש של אהבת האדם, איש של אנשים, מילים טובות ועיניים רכות. 

פגשתי את שמחה לראשונה, כשהייתי בת 16 וקצת, תלמידת כתה יא' שנשלחה לידיעות אחרונות, עם כישורי כתיבה שהתאימו בדיוק לפרופיל המקצועי  אותו רציתי - עיתונאית.

שמחה, הוביל את פרוייקט הכשרת עיתונאים צעירים, מפעל שהותיר אחריו נח מוזס. אצל שמחה למדנו להעביר את המסר במילים חדות וקצובות. בשפה פשוטה אך רהוטה. למדנו כיצד לעשות תחקיר אמיתי, כיתתנו את רגלינו בנבכי הארכיון המרשים של העיתון ועברנו על מאות קטעי עיתונות כדי לבנות פרופיל. מי חלם אז על טכנולוגיה... על חיפוש בגוגל??

שמחה, היה זה שהוביל אותנו. יחידת קומנדו של בני נוער שלמדו את רזי העיתונות על בוריה מהעיתונאים הטובים ביותר של ישראל בתחילת שנות התשעים לחתירה לאיכות ושלמות בכתיבה.בהקפדה על דקדוק ופיסוק. בחלוקה לפסקאות ובעיקר היום אני יודעת ומעריכה את הנטוורקינג המטורף שאיפשר לנו לנהל ככלי שימושי להמשך הדרך. 

ולקראת גיוס, שוב דאג לנו שמחה. לי אישית זכורה הפגישה שלי, יחד איתו עם מפקד חיל האויר, כדי לסגור את הצבתי בבטאון חיל האויר, ומעט אחר כך בהוראה שלו לגשת לידיעות המקומי שלי - שם, בלי לחשוש לרגע, הודעתי לעורך כי שמחה אמר שהוא צריך לקבל אותי לעבודה. וכך היה.

בחלוף השנים, התפתחתי מקצועית והגשמתי שיאים. שמחה היה זה שדאג לקשר אותי הלאה ולהבטיח את השלב המקצועי הבא שלי. 

יהי זכרו ברוך.