"עוד פעם אתה בשירותים, עובָד?" צורח עלי אחראי המשמרת "מה קורה עם הסלט לשולחן 6?! לפני חצי שעה הם הזמינו!"

"בסדר, בסדר, יש לי שלשול. מה אני יכול לעשות?!" אני מחפש רחמים במקום בו אפשר למצוא בתפריט הכול, חוץ מטיפת סימפטיה".

"מעניין לי ת'תחת!" הוא ממשיך לצרוח "תצא בחוץ עכשיו ותכין להם ת'סלט המ---ן שלהם!"

מבוהל אני יוצא החוצה בריצה. מתמקם בעמדת הסלטים ומתחיל לקצוץ את המלפפונים דק-דק. אני נזכר ששכחתי לרחוץ ידיים אך מייד גם נזכר שאם אני חוזר עכשיו לשירותים סופי יהיה כאותו מלפפון שמונח לפני על קרש החיתוך.

לא נורא המיץ שניגר מהמלפפונים והעגבניות שוטף את ידיי וכעת הן נראות לי נקיות למדי. ליתר ביטחון אני מערבב מעט את הסלט בידי החשופות כמו שראיתי בתכניות הבישול השונות. לאחר הכנת הסלט, אני פונה לתבלינים. קצת מלח גס גרוס, מעט פלפל, אבל... הפלפל לא עושה לי טוב... מין עקצוץ כזה באף ו....א... א.... (מה עושים עכשיו?! להתעטש הצידה בלתי אפשרי, מלא מנות מסביב ואת הידיים אני לא רוצה ללכלך שנית. שמעתי שממליצים להתעטש על המרפק. מצד שני קיבלתי מייל ש-99% מהאנשים לא מסוגלים להגיע עם הפה למרפק ואח"כ עוד מייל ש-99% מהאנשים שקראו את המייל הקודם ניסו ולא הצליחו. וזה כולל גם אותי).

טשווו!!! הסלט מתמלא באלפי רסיסים. "מה קורה עם הסלט לשולחן 6?!" צורח עלי אחראי המשמרת. "כבר מוכן" אני עונה לו ופוסל את האפשרות לזרוק את הסלט לפח. אני משלים את התיבול ומתחיל לקצוץ את הפטרוזיליה דק-דק-דק. כאב חד מפלח את ידי אבל אין זה הזמן לעצור את המשימה, אני מפזר את הפטרוזיליה הקצוצה על הסלט והכאב מתגבר. סחיטת הלימון רק מגבירה את הצריבה, אני מתעלם, המשימה מעל הכול. אני מביט ביצירה. משהו נראה לי מוזר, אולי זה מהלימון. כן, כמו שיש תפוזי דם ככה גם בטח יש לימוני דם. או שלא.

"מה קורה עם הסלט לשולחן 6?!" חוזר אחראי המשמרת על המנטרה שלו. "מוכן, מוכן" אני עונה לו ועוקב אחריו בחשש כשהוא מגיש את הסלט לשולחן מספר 6. חבורה של עשרה פיות רעבים מזנקים על הסלט הגדול.

"המממ, סלט כזה עוד לא טעמתי" אומר אחד.

"היה שווה לחכות!" קובע שני.

"מה אתם מכניסים לשם?!" מתעניין שלישי.