יתוש קדמך י.ויין
אדם יכול להשתמש במילים הכי גבוהות אך להתכוון בעצם ליתושים
יהודי נכבד הגיע פעם לעיירה קטנה והתאכסן בעליית הגג שסידרו לו מארחיו. באמצע הלילה הוא שמע לפתע זעקות קורעות לב, הבוקעות מאחד הבתים הסמוכים: ״הקיץ כבר חלף, אנחנו בעיצומו של חודש אלול, עוד מעט באים הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים. מה יהיה מה יהיה״?!
האורח היה בטוח שבבית הסמוך מתגורר אחד מל״ו צדיקים שבדור. הן לא דבר פשוט הוא, באמצע הלילה, כשהכל נמים את שנתם, עושה יהודי חשבון נפש נוקב לקראת יום הדין הקרב ובא. הוא מיהר לקום ולפנות לבית הכנסת הסמוך, המתין וציפה ל״צדיק הנסתר״. לאחר שעה קלה נכנס המתפלל הראשון. האורח מיהר לברר אצלו את זהותו של ״הצדיק הנסתר״ המתגורר בבית פלוני. אך להפתעתו, פטרו היהודי בתנועת ביטול. ״לא מדובר ביהודי מיוחד, כי אם ביהודי פשוט, בור ועם הארץ״.
ידידנו חשב כי מדובר ביהודי כה נסתר המצליח להסתיר את גדלותו אף מעיני שכניו הקרובים. הוא המתין בהתרגשות לבאות ובקש בכל זאת להודיעו כאשר ייכנס אותו ״צדיק״ לבית הכנסת. ואכן, כעבור דקות אחדות, נפתחה דלת בית הכנסת והיהודי הצביע לו על אותו שכן הפוסע לעבר מקומו בירכתי בית הכנסת. זהו האיש שמתגורר בבית פלוני. השכן המדובר נראה אמנם כפשוט בתכלית, אך האורח חשב שבהמשך התפילה הוא יצליח לתהות על קנקנו. לתדהמתו הרבה בקושי ידע השכן לקרוא כראוי את נוסח התפילה. קצת מלמולים ותו לא. בסיום התפילה ניגש האורח ליהודי וניסה להתחקות אחר מעשיו. אך שיחה קצרה הוכיחה לו כי אכן לא מדובר ביהודי מרומם, ובוודאי לא כזה הנמנה על ל״ו הצדיקים שבדור. בכל זאת הוא ביקש להבין למה התכוון כשצעק באמצע הלילה ״אלול, ראש השנה ויום הכיפורים״, השכן הסביר לו בטבעיות שבכל ימי הקיץ האחרון הוא סבל מיתושים טרדניים במיוחד! עתה כבר חלף הקיץ, חודש אלול בעיצומו תיכף מגיעים הימים הנוראיים, זעקתי, הסביר היהודי, שלפחות עם בואם של הימים הנוראיים ולקראת החורף הקר הם יעזבו אותי סוף סוף.
כך, היה אומר מרן הסבא מנובהרדוק זצוק״ל, אדם יכול להשתמש במילים הכי גבוהות: ״אלול, ראש השנה ויום הכיפורים״ אך להתכוון בעצם ליתושים...
זה זמן רב שכלי התקשורת בישראל מדירים שינה מעיניהם. מבוקר ועד ליל הם עסוקים ב״בעיית״ הציבור החרדי. מה יהיה, הם מגלגלים עיניים ״מודאגות״ נוכח ממצאי הדלות ב״מגזר״ החרדי. לא יתכן שהציבור החרדי יישאר כל כך עני ומסכן. איננו מסוגלים לראותו ב״סבלו״, חושפים ה״דואגים״ למיניהם את המתרחש בליבם... חייבים לפתור את ״מצוקת״ החרדים הקשה, מוסיף פוליטיקאי תורן אחר כשארשת חמלה על פניו.
מי לא מתגייס ״למעננו״? שרים בכירים, חברי כנסת, ראשי ערים, ״אנשי רוח״ וסופרים. משני עברי המתרס הפוליטי מבקשים כולם ״לדאוג״ לנו. הם התפנו מכל עיסוקיהם, הניחו בצד את בעיות הביטחון והכלכלה, ונפנו לראות כיצד מוציאים את הציבור החרדי ממעגל העוני בו הוא שרוי. כיצד ״עוזרים״ לו להשתלב ולהפוך לחלק בלתי נפרד מן ההוויה הישראלית.
לצערנו, בשולי המחנה ישנם פתיים המאמינים באמת ובתמים כי כוונתם של אלו לטובה. הם רוצים לקוות כי מי שחרטו על דגלם כבר עשרות בשנים מלחמה עיקשת בכל הקדוש והיקר לנו, שינו לפתע את עורם. אלו שמרדו ובעטו בתורת ישראל ובמצוותיה, עקרו בנים מחיק אבותם ואמו-נתם, ניסו לפגוע במקור חיינו הישיבות הקד׳, חפצים לפתע בטובתנו וברווחתנו.
חובה לזכור כי אפשר לזעוק ״עזרה, חמלה ודאגה״ ולהתכוון בעצם להסתה..
שלא שינו את לשונם
ל. מאיר
בעיית תקשורת מחריבה כל סיכוי לדו שיח, אך אנו לא נוכל להשתנות.
הכל התחיל, באותו יום בהיר בו ניצבה בחזית הבנין משאית גדולה, מאלו המשמשות להעברת דירות. ״סוף סוף... דיירים חדשים הגיעו לדירה בקומה האחרונה!״ הרהרנו בשמחה, ואכן, משפחת סמואלוב נראתה חביבה ביותר, על עשרת ילדיה.
באותם רגעים, לא ידענו עד כמה עשויים חיינו להשתנות, אולם הסנונית הראשונה הופיעה כבר באותו הערב, כאשר בסמוך לשעת חצות - עוד נשמעה מכיוון דירתם של הסמואלובים בקולי קולות, צרמוניה מוסיקלית בסגנון שאינו מקובל במחוזותינו.
״זו לא בעיה! אנחנו נסביר, והם בודאי יבינו!״ היינו אופטימיים, אך התבדינו. מר סמואלוב, שפתח את הדלת בחלוק לילה פרחוני, ממש לא הבין מה אנו רוצים. לאחר דו־שיח של חרשים, שנמשך רבע שעה, התייאשנו.
למחרת בצהריים, ביקשנו להשלים את שנת הלילה החסרה. אולם ילדי משפחת סמואלוב, כפי הנראה, לא היו זקוקים לשעות־שינה: הם שיחקו בחצר בקולניות, תוך שהם רומסים את שתילי החרציות הטריים שהגברת זולדן מהקומה הראשונה שתלה במסירות אך לפני כשבוע.
״זה לא יכול להמשיך כך! עלינו לשבת עם הסמואלובים לשיחה!״ - החלטנו, ואכן, בשעת ערב מוקדמת נקשנו על דלת ביתם בעדינות. הפעם, היתה זו הגברת שפתחה את הדלת בחיוך רחב, והזמינה אותנו בניע יד להכנס.
״באמת לא נעים לנו לומר, אבל אצלנו מקובל להקפיד על שעות המנוחה, בין שתיים לארבע! וחוץ מזה, החצר הקדמית, היכן שנמצאת ערוגת הפרחים, אינה מיועדת למשחקים כלל!״ - הסברנו באדיבות, אולם הגברת סמואלוב, בדיוק כמו בעלה, פשוט לא הצליחה להבין... ניסינו להסביר בצורה ברורה יותר, הבאנו דוגמאות, פרטנו על נימים חבויים בליבה של הגברת, אך ללא תוצאות. או אז חילחלה אל ליבנו ההבנה: אנחנו בבעיה קשה...
אני משער שקוראי הנכבדים נדים בראשם, חלקם בהזדהות וחלקם מתוך אמפטיה טהורה. בכל זאת, רק לשם ההגינות, עלי לציין כי ברור קצר העלה, שמשפחת סמואלוב עלתה לפני שבוע מארגנטינה. ו ... לא. הם אינם מבינים עברית. אפילו לא מילה.
כן. לעיתים, חוסר הבנה בסיסית, נובע בסך־הכל ממחסום־שפה. במקרה שכזה, גם אם כל הצדדים יתאזרו באין־סוף רצון טוב, וגם אם ניחונו בכושר הסברה יוצא מגדר הרגיל - לא יהיה כל סיכוי לדו־שיח ביניהם, עד שלא תמצא הדרך לגשר על פני המחסום הזה.
הדברים אמורים באשר לשכנים החדשים מארגנטינה, אולם הם אמורים לא פחות באשר לדו־שיח הציבורי שאנו מנסים לנהל עם אחינו התועים.
ישנו בארץ ציבור, שאינו מצליח להבין את דרישותינו הכל־כך לגיטימיות, ואינו מסוגל להזדהות עם צרכיו המינימליים ביותר של ציבור הסובל מקיפוח בכל תחומי החיים, וזאת בשל מחסום־שפה בלתי ניתן לגישור. זה נראה לעיתים כרשעות, אבל זה לא. לפחות במרבית המקרים.
כי בעוד אנו משוחחים בשפת אבותינו, המלווה אותנו כבר אלפי שנים, הרי שזה לא מכבר הגיעו שכנים חדשים, שמדברים בשפה שונה לחלוטין. זרה ומנוכרת.
למה שאנו קוראים ׳החזקת תורה׳, הם קוראים ׳סחטנות׳. למה שאנו קורים ׳הלכה׳, הם קוראים ׳פולקלור יהודי׳. למה שאנו קוראים ׳חילול הקודש׳, הם קוראים ׳גמישות׳. את מה שהם מכנים ׳קו העוני׳, אנו מגדירים כ׳תורה מתוך הדחק׳, את מה שהם מגדירים כ׳הרחבת אופקים׳, אנו מכנים ׳ביטול תורה׳. ׳אתה בחרתנו׳ מוגדר בשפתם: ׳גזענות׳, ועוד היד נטויה.
בנסיבות אלו, אין סיכוי לדו־שיח. יהיה מה שיהיה, אנו לא נזכה לאמפטיה. על הצרכים הבסיסיים ביותר נאלץ להוסיף ולהיאבק, משום שהצד השני אינו מבין את שפתנו. אבל אם סבור מאן־דהו כי ישועתנו תצמח מכך שנלמד את השפה ׳שלהם׳, בכדי שתהווה בסיס לדו־שיח - עליו לחזור אלפי שנים לאחור.
כי גם אבותינו יכולים היו לומר כך, אבל הם לא אמרו. והם נגאלו, דווקא משום שלא שינו את לשונם!
עט להשליך אבנים ש. ליזדוביץ
אנשים קטני דעת ויראה, מכים אחרים בסתר, מידי פעם צריך להזכיר להם, די
ידיעה שפורסמה השבוע, סיפרה על קנס כספי גבוה, שקיבלו משליכי ניירות רחוב, (פשקויל בלע״ז) ברחובותיה של בני ברק תוך לכלוך רחובותיה סמוך לכניסת שבת קודש. המלכלכים, נקנסו באלף ש״ח לכל תיעוד זריקה, ובסה״כ בעשרות אלפי שקלים, כאשר העיריה ובית המשפט מקווים שהעונש גם ירתיע אחרים, למען יראו ויראו.
הידיעה לא ציינה, כי העונש, שהוטל על הזורקים, אינו מתקרב לעונש החמור הצפוי ליוזם הפשקווילים, זה שהחליט להכות בסתר, ככה סתם כי נראה לו. שאת חשבונו ישלם, בבי״ד של מעלה, על הפגיעה בבן אדם לחברו, עבירה שעונשה רב בזה ובבא ליזמים השונים בירושלים, בני ברק או כל מקום אחר.
מסע אל תוך ראשו ומחשבותיו של כותב פשקוילים אלמוני, יכול להוות מטרה למחקר פסיכולוגי רב תארים, שמשלב פסיכולוגיה, קרימנלוגיה ומדע רפואת הנפש.
יושב לו אדם, פחדן, שמנצל את יכולותיו האינטלקטואליות המזעריות, ומתמלא אושר!. כל הרחוב הופך לבן בזכותו!!! הרצפה פורחת, אנשים מדברים תוהים מה הוא כותב כאן ? מרימים את דיברותיו מרצפת הכביש, מנסים לדקדק בין המילים, להבין, זהו, הוא ממש מאושר, יש בלגן, הוא הצליח. הוא שותף לאסון ה״פצ׳קווליזם״, אותה מסורת חיים מרושעת, שהמשמעות הנוראה שלה מוגדרת בפשטות בפסוק: ״ארור מכה רעהו בסתר״.
אדם כועס על איש, רב, עדה, קבוצה, שכן של אחיו או סבתא של השכן, ובקלות הבלתי נסבלת של הדפוס, הוא מלכלך את רחובות העיר. הוא מספר עובדות, משמיץ, עוקץ, צוחק לעצמו בנבזיות, ומאושר עד הגג ״זהו, הראתי לו״ הוא משוכנע, ״המאבק הצליח״.
ניתן לפתח דיון הסטורי מעניין, על שורשי הפשקוויל, על המחשבות שבעקבותיו, האם יש לו קשר לשיטות התעמולה המודרניות ומה הצו־שטעלט(קישור - לינקייצ׳ בלע״ז) שבין הפשקוויל לקולות הצפים. אך אין שום צורך במחקר לבדיקת הנזקים, כשיש לזה הגדרה ברורה.
״יש רוח רעה ושמה סכסוכא״ כותב מרן החפץ חיים זצוק״ל בשם הזוהר, שפועלת בעולם הרג וחרב ואובדן, מי מפעיל אותה? אותם מדברי דיבורים אסורים, אותם פצ׳קוויליסטים המשוכנעים שהם פועלים לשם שמים!.
למען ה׳, נמאס כבר, זה באמת לא משכנע אף אחד, אין ולו אדם אחד, שפשקוויל שינה את דעתו על מאבק כזה או אחר. ועוד לא דיברנו על חילול השם הנורא, המשייך לציבור החרדי את התופעה, ששייכת לכמה בודדים שמכתימים את כולנו. שהרי יעשה כל אחד חשבון קטן עם עצמו, כמה אנשים שהוא מכיר מסוגלים למעשה שכזה, ומן הכלל ימצא שמדובר בקומץ זעיר של מטורפים, שמבזים כל מה שלא נראה להם, מה שלא מסתדר להם עם חשיבתם, שיטתם וחלומותיהם, ומכאן הדרך פרוצה לכל דבר איסור.
חוץ מהחלק הרוחני, של חילול השם, של לשון הרע ושאר איסורים מפחידים, (שלא לדבר על הפועלים המסכנים, יהודים מבוגרים עולי חבר העמים שעושים את מלאכתם ומגיע הטיפש הלזה וממלא את הרצפה מעטפת של ניירות) יש כאן גם עלבון אישי.
הבוז של אותו כותב לאינטליגנציה שלי שלך של כולנו, הוא ממש פוגע. הוא, השוטה הזה, משוכנע שהמריבה שלו או הפגיעה האישית, מעניינת אותנו עד כדי שנקדיש מזמננו לקרוא את שקריו והגיגיו, הוא בז, בוז אמיתי לציבור שלנו, וזו כבר העלבה של ממש. כשנקלוט שמדובר בבודדים, רפי שכל, שזו צורת הביטוי שלהם, כשיהפוך הפשקוויל למוקצה מחמת מיאוס, אולי גם אותם חולי נפש יפסיקו.
הדבר מסכן את כולנו, ומחייב להבהיר, שאין לנו חלק ונחלה עם אותם פרועים. וכך הם דבריו של רבינו בחיי בהקדמה לפרשתנו, בהגדרה מי הוא הנקרא ״קשה לב״: ״שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו... אין פחד אלוקים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה.. ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו״
יאמר בקול ברור: כותבי הפשקווילים הממלאים את רחובות הערים, המספרים כנגד איש כזה או אחר, הם נערים שוטים, אין להם אידיאולוגיה, הם מוכנים לפגוע בתלמידי חכמים, גדולי ישראל, ובעצם בכל מי שזז ואינו תואם את ה״יראת שמים״ שלהם, אנחנו חייבים להגיד להם, די.
דמעות תנין
מ. שוטלנד
האם כך היה דוצה אביהם לדאות אותם? האם לפני כאדבעים שנה, הם עצמם חשבו שיידאו כפי שהם?
אחת הטענות הממוחזרת כל אימת שפורץ הפולמוס האנטי חרדי היא, שבן־גוריון בזמנו הסכים לקיומם של כמה מאות בני ישיבות, כדי ״לשמר את הגחלת״, כלשונם. אך ודאי שלא היה מדובר על מצב, בו, שיעורם כה יגדל(כ״י), עד שיש כבר מי שרואה (אם גם במוקדם) את הפיכתם לרוב במדינת ישראל. כמו בפעמים קודמות שהתעמתנו עם טענה מהובלת זו, גם כאן נפתח ונאמר, שגחמותיו של ראה״מ הראשון אינן צריכות להיות נר לרגלינו, ממש כשם שהרגלו המפורסם לעמוד על הראש שעה ארוכה, לא נחשב אצל איש כמודל לחיקוי...
עם זאת, כאשר דנים בכוונותיהם של מייסדי המדינה, יש להעלות לדיון פרמטרים נוספים בהם נכזבה תקוותם. מהדבר־ ים עולה האשמה חמורה, ולא שלומיאליות פוליטית, כמו שמפרשים זאת התנינים, החושפים שיניים אל מול הציבור החרדי. ועוד יתירה מזאת. ההתפתחויות כפועל יוצא מפעיל־ ותם של המנהיגים הללו לעקירת היהדות ממדינת ישראל, הן במישרין אלו, המחייבות בסיס גדול ככל האפשר של חיי תורה, שרק הוא יעמוד לעם ישראל ביום פקודה בו כל השאר יתפורר.
על אף הסיפורים בדבר עליצותו של בן־גוריון וחבריו ממציאותו של הגנב היהודי הראשון, כתופעה המלמדת על נורמאליות של עם ישראל בקרב העמים (עפ״ל), יש לשער, שהכוונה לא הייתה לג׳ונגל הפלילי השורר כיום במדינה, לאורך ולרוחב כל השכבות המרכיבות אותה, ממוסדות השלטון ועד אחרון התושבים. אכן גם אם נטה את הדברים לגנותם ונקבל, שכוונתם האמיתית מלכתחילה הייתה באמת לפתח את הפשע והשחיתות המוסרית למימדים חריפים גם במושגים שלהם, עדיין יישאר נגדם כתב אשמה אדיר מימדים,
מצד המוני יהודים שנתנו בהם את אמונם, ובחלומותיהם השחורים לא חשבו, עד להיכן יגיעו הדברים. ואין המדובר רק בתופעות מכוערות על פי מושגי ההמון החילוני, אלא גם ובעיקר בדרגתם המוסרית, של הנחשבים בקרבו לאנשים נורמטיביים.
כמה יהודים קלי דעת, חשבו, שחינוך חילוני לילדיהם כאן בארץ ישראל, בטוח מפני נישואי תערובת והתבדו? מי חשב בכלל לפני יובל שנים, שנכדיו יאלצו לחיות ללא הורים, בגלל התפרקותה של המסגרת המשפחתית? וכמה מהזקנים החיים עדיין חלמו, שיאלצו לסיים את חייהם, כשדור ההמשך שלהם במידה וישנו בכלל, מתנכר אליהם רח״ל?
טוב יעשו רבים מהמשתתפים כיום במקהלת הצבועים רודפת החרדים, אם ישקיפו סביבם, על משפחותיהם הם ויענו לעצמם על השאלה: האם כך היה רוצה אביהם לראות אותם ? האם לפני כארבעים שנה, הם עצמם חשבו שיראו כפי שהם ?
קשה לקוות, שחשבונות כאלו קונים שביתה במוחותיהם של הנמצאים כל הזמן במסע כחש עצמי, במדרון חלקלק, שמידי יום נפרצים בו המעצורים, עליהם סמכו בפחזותם רבים שחשבו שמותר קצת, רק קצת, להשתחרר מכבלי
היהדות וניחמו את עצמם באשליה, שיהיה ניתן לנוחותם לווסת את הנפילה. אך מי שידע את טבעו של הס״מ, ראה את כל התהליך המצער הזה, שסופו מי יישורנו.
אם גם ישנה בחירה אישית לכל אחד ואחד, מבחינה ציבורית נכון וראוי לומר, שגם בלי המסעות להעברה על הדת, שניזומו במישרין על ידי מייסדי המדינה - הללו אחראים להונאה ציבורית המונית חסרת תקדים, של יהודים תמימים רבים ששמו בבשורתם את מבטחם. העובדה שהייתה בכך גם משום הונאה עצמית, אינה ממעיטה מאחריותם לחומרת מעשיהם הציבוריים.
אשר על כן, חוצפה ועזות מצח היא, לבוא כיום בטרוניה לחרדים, על כך, שמתוך שמירה עצמית והתמדה בערכי היהדות, חלקם היחסי באוכלוסייה עולה עשרת מונים, על מה שהקציבו להם כביכול אלו - שלבד מהנזק שגרמו לכל עם ישראל ובנוסף לכך - פגעו פגיעה כה קשה, קודם כל, לעצמם. |