מפלגת העבודה הולכת מדחי אל דחי, עד שנדמה כיום שכבר שום דבר לא יוכל להציל אותה וכי התרסקותה היא בלתי נמנעת. העימותים במפלגה הזו לא מפסיקים. יד איש ברעהו, ואין אפילו שניים שהולכים יחדיו. כולם נגד כולם. ברוורמן נגד הרצוג, בן אליעזר נגד שניהם, ליחימוביץ סדר יום משלה, וכולם נגד ברק. 
עושה רושם שאפילו היו"ר לשעבר, עמרם מצנע, האיש ששמו מוזכר כמושיע התורן, כבר לא יוכל לחולל פלאים ולהחיות ולהנשים את המפלגה הזו. גם לא הנשמה מלאכותית. בוודאי שלא יצחק הרצוג או אבישי ברוורמן, שני השמות האחרים המוזכרים כמי שצפויים להתמודד על ראשות העבודה. ברוורמן והרצוג מובילים מהלך להקדמת הפריימריס בעבודה ולהביא לפרישתה מהקואליציה והממשלה, ובן אליעזר כבר הודיע שמבחינתו בעוד 3 חודשים מפלגת העבודה תפרוש מן הממשלה אם לא תהיה התקדמות של ממש בתהליך המדיני.
לבן אליעזר שותף חדש לעמדה זו, עופר עיני. יו"ר ההסתדרות, שעד לא מכבר נחשב דווקא לבן בריתו של אהוד ברק, יריבו ובר הפלוגתא של בן אליעזר.
הראיה הטובה ביותר שמפלגת העבודה הולכת להתרסקות ואולי אף תיעלם לחלוטין מן המפה הפוליטית או תתמזג בגוף פוליטי אחר, קיים או חדש, הינה הודעתו של סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, על כוונתו להתמודד על תפקיד יו"ר קרן קיימת.
אם וילנאי, מקורבו של ברק וסגנו במשרד הביטחון, מחפש דרך לנטוש את הספינה ולהבטיח לעצמו תפקיד ציבורי מכובד לשנים הבאות, סימן שהמצב במפלגת העבודה באמת קשה מאד עד בלתי הפיך.
גם שמו של עופר עיני, אחד האנשים החזקים ביותר כיום במפלגת העבודה, הוזכר לא מזמן כמי שעשוי לנטוש את המערכת ולעבור לשוק הפרטי. עיני לא אישר, אך גם לא נשמעה הכחשה בקול גדול.
ברק נותר כיום כמעט בודד במפלגתו. אף אחד משריו, אפילו לא שלום שמחון שהיה הכי קרוב אליו במשך שנים רבות, כבר לא מחפש את קרבתו. כולם בורחים ממנו. כולם רוצים שישחרר אותם מנוכחותו.
ברק איים השבוע לנקוט בצעדים גם כלפי אבישי ברוורמן, וגם כלפי דניאל בן סימון. אך הרבה אין לו מה לעשות כנגדם. מאחר ואיננו ראש ממשלה, אין ביכולתו לפטר את ברוורמן מן הממשלה, ומהכנסת בוודאי שאין לו סמכות להרחיק חבר. בסיעה מתוקנת, כאשר חבר כנסת פועל בניגוד לעמדת הסיעה, יש ועדת משמעת שמטילה סנקציות. כך עשו למשל ב"קדימה" לחברי הכנסת שנלר ואפללו, כאשר הצביעו בהזדמנות מסוימת בניגוד לעמדת הסיעה. אולם סיעת העבודה לחלוטין איננה סיעה מתוקנת, ולכן איש כרצונו יעשה. איש כרצונו יצביע, כולל אפילו נגד תקציב המדינה, שהצבעה שכזו כמוה כהצבעת אי אמון בממשלה.


הרעיון של מרידור

ביום שלישי התייצב בנימין נתניהו, במליאת הכנסת, לדיון מיוחד על פי בקשתם של 40 חברי כנסת מהאופוזיציה, שחתמו על בקשה לקיים דיון בנושא המדיני בנוכחות ראש הממשלה. מדובר בפרוצדורה מחייבת על פי תקנון הכנסת, שהאופוזיציה מנצלת אותה אחת לחודש.
נתניהו הגיע לדיון עם נאום מוכן, בו התכוון לסכם מה עשתה ממשלתו בשנה האחרונה, ולהתמקד במה שנעשה בחודש האחרון, מאז הדיון הקודם במתכונת זו.
אלא שמשהו השתבש בדרך וגרם לנתניהו לשאת נאום אחר לחלוטין ממה שהכין. למשהו הזה קוראים שאול מופז, לשעבר רמטכ"ל ושר ביטחון וכיום יו"ר ועדת החוץ והביטחון.
מופז עלה לדוכן הנואמים כאחד מדוברי סיעת "קדימה" בדיון, והמטיר אש וגופרית לכיוונו של נתניהו שישב במרכז שולחן הממשלה במליאת הכנסת, ממול דוכן הנואמים. מופז קרא לנתניהו להניח את המפתחות וללכת הביתה, כשהוא מנמק את תביעתו זו באריכות רבה ומסביר עד כמה נתניהו נכשל ואין לו שום דרך, וכי הוא מוביל את מדינת ישראל למלחמה שתהיה קשה הרבה יותר מכל מה שידענו עד היום.
מבלי להיכנס לאבסורד שבדברים, משום שמי שהוביל את מדינת ישראל לשתי מלחמות זו היתה דווקא ממשלת "קדימה" בראשות אהוד אולמרט שבה היה מופז חבר בכיר, ברור היה לכל מי שנכח במליאת הכנסת, שדברי מופז היו חריגים בנוף המוכר בכנסת.
גם מופז עצמו ציין בדבריו שהוא אינו מרבה לדבר במליאה, ובוודאי שלא להשמיע דברים כגון אלו שהשמיע, ולכן אם בחר לומר את שאמר, כנראה שמבחינתו הגיעו מים עד נפש.
דבריו של מופז נשמעו ברוב קשב. דממה שררה באולם המליאה, וספסלי "קדימה" היו כמעט מלאים. משסיים את נאומו, קמו רבים מחבריו לסיעה ולחצו את ידו בחום, כאות לשמחתם והוקרתם על הנאום המיוחד שנשא בגנותו של נתניהו.
נתניהו די הופתע מעוצמת החריפות של הדברים שהשמיע מופז. הוא רגיל לשמוע דברים קשים כאלה מציפי לבני, מרוני בר-און, מדליה איציק ואפילו ממאיר שטרית, אבל לא ממופז. התור שלו לנאום היה בסיום הדיון, כך שבהחלט עמדה לו האפשרות להגיב. אבל הניירות שבידו ובהם הנאום שהוכן מראש, לא תאמו למצב החדש שנוצר ולא צפה אותו.
מי שקלט מיד שנאום כזה אסור להותירו ללא תגובה הולמת כדבעי, היה דווקא דן מרידור. הוא אץ רץ אל נתניהו והבהיר לו שהניירות המוכנים שבידו כבר לא אפקטיביים ואינם רלוונטים, וכי עליו לשאת נאום אחר לחלוטין. נאום תגובה הולם למופז.
הרעיון של מרידור היה פשוט. מאחר ומופז קרא לנתניהו להניח את המפתחות וללכת הביתה, צריך לשאול אותו למי לדעתו יש למסור את אותם מפתחות. שהרי ברור שאי אפשר להותיר את המדינה ללא הנהגה חלופית.
מרידור התיישב ליד נתניהו עם מחשב נייד קטן, ויחדיו סרקו וחיפשו את הציטוטים מדברי מופז על יו"ר מפלגתו, ציפי לבני. שהרי לכאורה ברור שאם להניח את המפתחות הכוונה היא להחליף את השלטון ולמסור אותו ללבני. "תצטט בכנסת מה אמר מופז על לבני, ותשאל אותו לאוזני כל, האם הוא רוצה באמת למסור את המפתחות ללבני, על פי מה שאמר עליה, או לא?", הציע מרידור לנתניהו.
נתניהו התלהב מן הרעיון, שעמו הבין שיש ביכולתו לטפל בעצם בשתי ציפורים. גם במופז, וגם בלבני באמצעות הדברים שאמר עליה מופז.
כעבור זמן קצר ביותר, לאחר שמרידור ונתניהו איתרו ציטוטים נבחרים ביותר מדבריו של מופז על לבני מלפני כשנה, עמד לרשותו של נתניהו נאום אחר לגמרי. נאום שכולו מוקדש לאדם אחד בלבד: שאול מופז. עם בונוס בהקשר של לבני.
כשניגש נתניהו לדבר, אף אחד, מלבדו ומלבד מרידור, לא ידע מה צפוי לקרות בעוד מספר רגעים. גם לא לבני ומופז שישבו זה לצד זה בקדמת המושבים של חברי סיעת "קדימה" במליאת הכנסת, יחד עם מרבית חברי הכנסת של הסיעה והמתינו לנאום.
כבר בתחילת נאומו פנה נתניהו למופז ואמר: "שמעתי את ח"כ מופז, שאמר לי, אתה חייב להסיק את המסקנות ולתת את המפתחות. חשבתי, אשקול את זה. אבל למי אוכל לתת את המפתחות? מן הסתם לראש מפלגתו, לראש האופוזיציה. ורציתי לראות אם אתה ח"כ מופז, מוכן שהיא ראויה להנהיג, ואתה אומר היא איננה ראויה להנהיג. שהיא איננה ראויה להיות ראש ממשלה".
כאן החל נתניהו לצטט באריכות דברים שאמר מופז על גב' לבני, כולל פירוט התאריכים והמקומות בהם נאמרו הדברים, ושמכולם עולה דבר אחד: שלמופז אין אמון בלבני ושהיא לא ראויה כלל להנהגה ולשאת בתפקיד ראש הממשלה. "אמרת לראש מפלגתך", אמר נתניהו, "שהיא גורמת לנזקים למדינת ישראל. שלבני מגיבה בצורה היסטרית ופחדנית, ושאין לה יכולת לקבל החלטות קשות. אמרת לפעילי קדימה בקרית שמונה כך: ומי הייתם רוצים שיחליט לגבי השאלות המשמעותיות שעומדות על סדר היום של האזור הזה. אני יכול. היא לא יכולה. במי בוחרים? במנהיג עם ניסיון, או במנהיג חסר ניסיון שאין לו יכולת לקבל את ההחלטות האלה".
חברי הכנסת של "קדימה" נותרו נטועים המומים במקומם. לזה הם לא ציפו. נתניהו השתמש בכל היכולת הרטורית שלו כדי לחבוט במופז ובעקיפין גם בלבני, ויש אף שנזכרו בנאומיו המפליאים של ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, כאשר נהג לסנוט ולחבוט ללא הרף במליאת הכנסת ביריבו הגדול דאז, שמעון פרס.
נתניהו פשוט התעלל במופז, שישב דומם במקומו, ועשה זאת ללא רחמים, אך באלגנטיות רבה. בפעם הבאה מופז בטח יחשוב חמש פעמים לפני שישא דברים דומים למה שנשא השבוע.
חברי "קדימה" ההמומים ניסו פה ושם להסות את ראה"מ, אבל נתניהו חש שזה הנאום שלו והמשיך: "ח"כ מופז, אני מבקש לדעת: היא מתאימה או לא מתאימה? חזרת מזה או שהיא עדיין לא מתאימה? אתה מדבר על החלטות. תחליט, היא מתאימה או לא מתאימה, ותודיע לנו. אנו מצפים לתשובתך".
כשירד נתניהו מדוכן הנאומים, היה זה תורם של רבים מחברי הליכוד ושרי הממשלה ללחוץ את ידו, על התגובה ההולמת והניצחת שהנחית על ראשו של מופז ועל ראשה של "קדימה".

בגלל הסקרים

נתניהו ציטט דברים שאמר מופז על לבני לפני כשנה, אולם ככל הידוע מופז לא שינה את עמדתו ודעותיו עליה גם כיום. הוא חושב עליה בדיוק אותו דבר, וסבור שאין היא ראויה ומתאימה לכהן כראש ממשלה.
ההבדל הוא שאז מופז נתן דרור ללשונו, ואילו היום הוא נוצר את דבריו. אך בחדרי חדרים הדברים שהוא משמיע באוזני מקורביו וגם באוזני עיתונאים, שלא לציטוט כמובן, אינם שונים במאומה ממה שאמר על לבני בעבר. שום דבר לא השתנה מבחינתו.
ומופז לא לבד. רבים מבכירי "קדימה", אולי אפילו מרביתם, סבורים בדיוק כמוהו, שלבני לא ראויה להיות ראש ממשלה. שאין לה את הכישורים וגם לא הניסיון הנדרש. שהיא חלולה וחסרת יכולת הנהגה כנדרש ממי שנושא בתפקיד הקשה והמורכב של ראש ממשלה במדינת ישראל.
אך אף אחד מכל הבכירים הללו לא נותן פומבי לדעותיו, מסיבה אחת והיחידה: הסקרים. כל הסקרים מצביעים על כך שלבני היא זו שמביאה את המנדטים. היא גורפת המנדטים, והמנדטים כידוע הם הקובעים. בלעדיהם, גם האדם המוכשר, המנוסה והמתאים ביותר, לא יכול להגיע לראשות הממשלה.