בדרך הביתה מן הקניות ראיתי אישה עומדת על שפת המדרכה. היא הייתה כבדת משקל ונשענה על עגלת קניות ישנה. אישה מבוגרת אבל לא זקנה, אישה בגיל שבו נשים הופכות לבלתי-נראות כמעט.

היא פנתה לאחד העוברים והשבים שהתעלם ממנה והפליג לדרכו, ראיתי שהיא ממשיכה לנפנף בידיה. ניגשתי אליה ושאלתי אם אפשר לעזור, היא נפנתה אליי וביקשה ממני להוביל אותה הלאה על שפת המדרכה כדי שמונית שירות תוכל לעצור לה. הושטתי לה את זרועי ויחד צעדנו, היא אחזה בי חזק אבל לא כמו טובעת, נשענת עליי מבלי למשוך. הרווח ביננו נשאר קבוע.

המונית עמדה בצומת, מחכה לאור ירוק כדי לפנות.

האישה פנתה אליי וביקשה ממני לבדוק אם המונית עוברת דרך השוק, הבחנתי בעיניה שהיו כחולות - עכורות כמו הים בחורף. צחנה עזה נדפה מגופה למרות שלא נראתה כמו הומלסית או קבצנית. גל של קבס עבר בי אבל התגברתי עליו, "אנושי" חשבתי "גם זה אנושי" והוא התמוסס לו.

המונית עצרה והמתינה.

הפעם היא אחזה בכף ידי, בידי השנייה הובלתי את עגלתה. המגע שלה היה רך וחם, היד שלה הזכירה לי את היד של סבתא שלי - יד גדולה של אישה כבדת משקל ובטוחה בעצמה. סבתא אף פעם לא התביישה לבקש עזרה מזרים, תמיד עשתה זאת בחן - בלי להשפיל את עצמה או להביך את מי שעזר.

האישה ביקשה ממני להעלות קודם את העגלה. "הגיוני" חשבתי, אחרת אתרחק והיא תצטרך למצוא מישהו אחר. עשה רושם שהיא מורגלת בריטואל הזה.

לא הבנתי איך הגיעה לאמצע הרחוב מלכתחילה אם כל-כך קשה לה ללכת, לא הייתה שם שום תחנת אוטובוס. המשכתי לעמוד שם, לרגע חששתי שהנהג יוריד אותה בגלל צחנתה, השוק אליו היא ביקשה לנסוע נמצא בתחנה האחרונה. אבל המונית השתלבה בתנועה ושטה לה לדרכה.

גם אנ חזרתי לנתיב שלי, העולם עמד במקומו ללא שינוי.

חשתי הקלה, כמו לאחר מאמץ גופני תובעני. חיכיתי להתרוממות הנפש לאחר מעשה החסד שביצעתי אבל לא הרגשתי כלום. חיכיתי שמשהו טוב יקרה, ציפייה ילדותית לתמורה מיידית.

במעבר-חצייה הרמתי את מבטי לשמיים: הם היו בהירים מאד. דרך עננים אווריריים עברו קרני שמש שקופות שהתפזרו בין צמרות העצים וירדו למדרכה האפורה. עצמתי לרגע את העיניים וראיתי רק חום-עוֹר בהיר עם כמה נצנוצים זעירים.