בלילה הדברים מתבהרים.

השקט, המוזיקה שבחרתי לי, הטלפון המפתיע עם השיחה העמוקה, מכונת הכביסה שמעניקה בטחון וחיוניות, המכוניות השועטות בחוץ למחוזות שאין לי חפץ בהם, האזעקות שאין בהן טעם והגוף הרפה, מספרים לי כי יש אמת חמקמקה שלבטח תפציע מחר.

מה יש שם בין הלילה ליום, ששואל שאלות שאינן מבטיחות דבר, מלבד רגעי חסד והבטחה סמויה?

מיהו האדם, הצליל, החלום, הזכרון, שיפרשו ישותם כגשר, בין העכשיו למה שיקרה עוד מעט?

וההליכה היא זהירה וקשובה, כי השעות קצובות הן, והמציאות אינה מוותרת לרגע.

אוכלת משהו שנשאר במקרר, כותבת משהו, מציירת, משוטטת, תולה את הכביסה, מרגישה אהובה.

מספיק בכדי להניח את רגלי על אותו גשר,

בצעדים מדודים ומודעים מדי

לתחרות חסרת הרחמים

הנערכת בין תהום המונחת מתחתי

לתמוכות המכילות את משקלי

ועם בוא הזריחה

יסופר בלחש סיפור האהבה.

בין העכשיו לרגע הבא

בין ההבטחה למחר

בין הגשר והאדם שאותו עבר.