הבית היה שקט עד כי ניתן היה לשמוע זבוב במעופו. היה זה בשעה מאוחרת יותר והמשפחה הקטנה ישבה סביב שלחן האכל. אדם נטל לידיו את ניהול הדיון המשפחתי: "נשמע גברת" פנה לבתו, "נשמע מה יש לך לומר, ואחר כך נשמיע לך אנחנו איך אנחנו רואים את פני הדברים". על השולחן לפני הנוכחים, ניצב לו כד זכוכית מלא על גדותיו במיץ תפוזים צונן. "יהיה עלינו לשוב ולבנות את האימון שהופר",הוסיף אדם, ואולי הייתה זו מילה אחת כבר יותר מדי. קאדו פרצה בבכי מר, קמה ממקום מושבה שליד הוריה, ורצה בסערה לחדרה. היא הטילה עצמה על מיטתה מכסה ראשה בשמיכתה כמנסה להיעלם ולהעלים כל מה שהיה. אחר עייפה ויגעה נירדמה, הוריה הביטו זה בזו מבינים כי בכך הסתיים לו הדיון עוד בטרם החל. הנקישה על דלת הבית נישמעה באזני הורי קאדו מפתיעה חלושה והססנית. כשפתחו את הדלת ראו אותה לנגד עיניהם המופתעות.

היא עמדה בפתח מעבירה כובד משקלה מרגל לרגל וניכר היה בה כי אינה חשה בנוח מכובד המעמד. אדם הביט בה בטל חברתה של קאדו, וגבות עיניו הורמו בתימהון. "האמת ניתנת להיאמר" אמר לטל, "כי אנו כועסים עליך שנתת יד לתרגיל של קאדו".  "אני רוצה להסביר" אמרה מביטה בהורי קאדו במבט מתחנן. טל נראתה כמי שהייתה מעדיפה שכל הפרשה, לא הייתה מתחילה כלל ודאי שהלוואי ולא היתה נוטלת בה חלק." יש לי מה לומר ולהסביר, אנא", אדם סר מפתח הכניסה מצטדד כך שטל יכולה היתה לפסוע אל תוך הבית פנימה. בניד יד הזמינה אדם מורה לטל על הכסא שליד השלחן.  ג'ודי חייכה אל טל בנעימות, מפיגה את חששותיה של הנערה. עתה משכה לה ג'ודי כסא והתישבה עליו, והשנים חיכו בשתיקה לשמוע את דבריה של טל.  וזו, אכן לא השתהתה ופתחה כמעט מיד: "לבתכם יש חבר וזהו חבר אמיתי שקאדו ממש מאוהבת בו. שי הוא חבר שמגן עליה. אם מישהו זורק עליה איזו מילה רעה או משהו אחר, שי אז מתערב, והם בכלל חברים כאלה נורא ברצינות". טל נשאה עיניה להורי קאדו לראות את רישומי השיחה עליהם. היא התעודדה מהסקרנות שהבחינה בה בעיניהם למשמע דבריה. "אתם מכירים כמובן את בתכם" חייכה טל  "מכירים את קאדו שהיא נורא סוערת". אדם וג'ודי נשאו עיניהם זה לזו מחכים מה עוד ישמעו מטל על ביתם. "עניין האהבה הזו ממלא את כל כולה של קאדו. גם משמסתימים שיעורי בית הספר, ונגמרים הלימודים, יש לשניהם בעיה אמיתית להיפרד זה מזו. ואז ,מה שקורה הוא שהם נוסעים זה לביתו של זו. יום אחד אליכם ולמחרת אליו למושב. מהנסיון שלי אני יודעת שזה נורא מקשה עליהם, והראש של קאדו הוא גם הראש שלי". טל שבה וניבטה מזווית עינה מסתכלת בהורים שישבו דמומים ומחרישים לפניה כתלמידים בפני מורתם. טל שאבה עידוד והסירה מעליה את המבוכה שהיתה מנת חלקה בתחילת השיחה הזו בינה לבין ההורים. "בשביל קאדו ושי להיפרד ליום שלם בשבת מבלי להתראות זה גזר דין שאינם יכולים לעמוד בו". "מהיכן את יודעת?" קטעה ג'ודי לראשונה עכשיו את השיחה. "כי גם לי ג'ודי" נאנחה טל "גם לי היה קטע כזה עם אבא שלי. לא דברתי עם הורי המון זמן אחר כך". הנערה משכה בכתפיה  והוסיפה: "אחר כך הדברים הסתדרו בינינו, וחזרתי לדבר עם הורי. תזכרו ששי ורק הוא ממלא עכשיו את ראשה של קאדו והיא לא יכולה להפסיק מלחשוב עליו". מיני כלבתה של קאדו ,הניחה ראשה על ברכיו של אדם. הוא ליטף את הכלבה בהיסח הדעת, מבקש להוסיף וללמוד מפי טל על את אופן החשיבה של הצעירים. "לא תמיד קאדו פתוחה בפנינו ומספרת לנו הוריה, מה מעיק עליה. בודאי שלוחצים עליה דברים כאלה ואחרים ובשיחה אתך היום טל, נתת לנו הזדמנות פז להציץ לעולמכם, ולו גם להרף עין. אבל ,ותמיד ישנו האבל הזה, גם אנחנו אהבנו פעם". טל גיחכה כמו לעצמה למחשבה על אהבה שכזו, אך אדם התעלם בגבורה מהציחקוק החנוק שנישמע מפיה של טל והמשיך בדבריו. "אכן קשה להאמין אך באמת היינו פעם בגילכם טל, ומניסיון החיים שצברנו מאז, ניתן לנו להציץ אליכם ופני הדברים שונים לעיתים". "כלומר", הוסיפה ג'ודי, בחזקה את דברי בעלה, "אהבה היא אהבה, ובזאת אין בינינו ויכוח, וגם אין לנו כל בעיה עם שי נער נחמד ומקובל עלינו וניכר כי גם הוא חש בביתנו בנוח. העניין הוא השקר, שקאדו שיקרה לנו, זו הבעיה מבחינתנו". טל הורידה עיניה כששבה ג'ודי ותיארה בפניה את כעסם העצום, משגילו היא ואדם את דבר התרמית. "יתכן טל חביבה, כי אם הייתה בתנו באה ואומרת שרצונה הוא לישון אצל שי בבית הוריו, הייתי אומרת לה לא באלף רבתי. קאדו חייבת ללמוד ולקבל כי לנו הוריה שמורה הזכות, לסרב לה לעיתים, כי לנו גם נסיון החיים. אכן נכון טל. לא תמיד המבוגרים והצעירים רואים עין בעין את אותם הדברים. לעיתים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, עלינו רובצת אחריות, כלפי בתנו הקטינה גם כהגדרתה בחוק. כמו שלך טל להוריך עליהם מוטלת החובה כלפיך באותה מידה". טל מיהרה לפתע לקטוע את דברי ג'ודי: "אוקיי, אך האם חשבתם אם חששכם נובע מכך שהיא ושי..."  כאן נבוכה והסמיקה הנערה, אך ג'ודי שהבינה, המשיכה "נכון טל. יחסי מין ניתן לקיים תמיד, בכל שעה ומקום. אך אנו כהורים לא ניתן לכך יד. אנו לא נדחוף אותם לכך, שכן יש לעיתים גם לכך תוצאות שנדרשים המעורבים לשלם". טל נעה על מקומה באי נוחות מופגנת. "עוד מעט קט נשחרר אותך" גיחכה. אחר בחיוך קל, המשיכה: "אסביר זאת כך, אם בת גילכן תכנס להריון, חוויותיה יהיו חוויות קשות, והיא עשויה לעבור הפלה, הבן לא תמיד ייקח אחריות, ויהיו מהבנים שיקומו ויברחו ויתנערו מכל הפרשה. הבת האומללה נשארת אז לבדה, נושאת בתוצאות ומשלמת את מלא המחיר מרגע של כיף ותענוג, ותתקשה לשוב ולתפקד. כן חביבה. כך אנו רואים את הדברים, ואנו לא נדחוף אותם זה לזרועות זה בגיל הבוסר הזה. נתקשה להסכים להזדמנות שלהם להיות יחדיו בלילות. טל שמעה מחרישה, ולפתע הקשתה: "ואם יעשו כך שלא על דעתכם ובמקום אחר כלשהו?"  "אכן אז יבצר מאתנו לעשות דבר וחצי דבר. אבל זהו הדין לגבי כל דבר שאיננו מיודעים עליו".  "ואם ישנו זה בביתו של זה אך במיטות ניפרדות?" המשיכה טל והקשתה, עתה נשאה עיניים מקוות לתשובה חיובית והביטה בשניהם, בהורים, המנענעים ראשם לשלילה. "אמנם אנחנו חושבים עצמנו לא מיושנים, אבל נראה כי לא נסכים לעניין הלינה הזה אצלנו ואצלו. כל העניין אינו מוצא חן בעינינו ובזה תם ונשלם לו הויכוח". קאדו שניעורה משנתה פסעה לה מעדנות לפינת האכל מקום בו כזכור ,היו מסובים הוריה וחברתה טל. מיני כלבתה זינקה לעברה בשימחה מקדמת את פניה בנביחות מלקקת את ידה. עתה שב וניצת לו מזעמה של קאדו וניעור עוד ביתר תוקף: "אולי תזמנו אליכם לדיון גם את ראש הממשלה ותתחקרו גם אותו?!". טל חשה עצמה כאילו נתפסה בבגידה בחברתה. כאילו שיחתה עם הורי חברתה על עניין הלינה אצל שי הוא מעשה שלא יעשה. טל עוד ניסתה להמשיך בשיחה בחצי פה עם ג'ודי ואדם בעוד קאדו הזועמת שבה לחדרה. טל המשיכה לנסות את מזלה על אף הכל: "נניח ששי ישן אצלכם בבית בסלון, וקאדו תישאר לישון בחדרה?"  אדם הופתע, מביט ברעייתו הנה הפיתרון מונח לו בפניהם, מוטל על ידי טל היישר לידיהם. כמוצאי שלל רב, סמכועתה שניהם על הפיתרון הראוי לדעתם שניקרה כך בדרכם מפיה של טל. גם שלום עם בתם וגם דרך מקובלת על שני הצדדים, כך שכל צד ישמור על שביעות רצון במצב הדברים הקיים. כלם יהיו מרוצים ואיש לא יפגע. הנה אמר אדם בהתפעלות: "מכל מלמדי השכלתי. טל לימדה אותנו פרק בפשרה. הם יהיו אצלנו לא נחפש את הגברת הצעירה והזוג האוהב לא ייפרד, וגם יניח הסידור הזה את דעתנו. רק לא לשקר" אמרו שניהם לטל. על זה לא נתפשר. טל פלטה אנחת רווחה. היא חשה סיפוק עצום. דרכה היא שהובילה לפיתרון שיניח את דעת כולם. והיא זו שהגתה את הרעיון. התלהבותה לא ידעה גבול כשטסה מיהרה לחדרה של קאדו. "על בטוח שתהיי עורכת דין נהדרת!" צהלה קאדו. אך גם היא למדה לקח מכל העניין. ושוב, הייתה זו טל חברתה שפקחה את עיניה: "עליך לשוחח עם הוריך, ולא לשקר להם". אך הפעם מעז יצא מתוק. קאדו הושיטה יד לטל ויחדיו רקדו צוהלות בחדר מחוללות בשמחה, משתטות, זורקות כריות זו על זו ועל מיני הכלבה. זו מיהרה לזחול ולהתכנס מתחת למיטת גבירתה. היא אמנם שמחה בשמחת קאדו אך לא היה זה מכבודה של מיני לחטוף מהכריות, ולספוג מכות מכריותיה של גבירתה. אחר כך משנרגעו, שאלה קאדו: "הורי בכלל כועסים על שי ?" "בכלל לא קאדו. עד כמה שלמדתי לדעת מהם, אין להם דבר נגדו שכן לא הוא היה זה שיזם את השקר הזה. חבל שפסלת מראש את הוריך. אילו היית את יושבת אתם היתם מגיעים לפיתרון הזה גם בלעדי".  "יתכן שכן טל" ענתה קאדו מהורהרת מניחה קלטת אהובה על שתיהן. הנערות ישבו ברגלים משוכלות מניחות לשיר לסחוף אותן בעינים עצומות והמיטה הרכה נושאת עליה את משקל גופן הצעיר. בפרץ רגשות סיפרה קאדו לטל איך טיילו היא ושי חבוקים ואוהבים בליל השימורים הזה שעשו בביתו. 

על מושב ערוגות שבדרום הארץ כפר מטופח ויפיפה ירד בחטף הערב, בחזיתות הבתים היו נטועות גינות נוי מטופחות ובתי האבן המהודרים, שגגותיהם עשויים רעפים אדומים, העידו כאלף עדים על מושב שאנשיו מקדישים מזמנם וממונם לטפחו בכל ליבם. בינות לבתים ניצב לו ביתה של משפחת אנוש. האווירה בבית פנימה הייתה שלווה ונינוחה, פסטורלית כמו לקוחה מסרט פירסומת לתיירים בנוסח בוא ראה והיפגע מהנוף המשגע, מהכפר הקסום והשליו. בני הבית פרשו מכבר לשנתם, ורק היא אם המשפחה, הגר, ישבה בכורסת הנדנדה שהייתה מקום מושבה האהוב. היא היתה מוטרדת מסערת הרגשות אשר שבה ופקדה אותה, מפריעה למנוחתה. מחשבותיה נשאוה כרוח סערה כאילו סופת הוריקן עזה משתוללת בראשה, מטיחה מחשבותיה זו בזו. על אף החזות השלווה שהקרינה כלפי חוץ, חשה בתוכה כנרדפת על ידי רוח רפאים מן העבר הרחוק.  המחשבות שבו והסתחררו בראשה, טורדות את מנוחתה, אינן מניחות לה ולו לרגע, לשכוח. היטב זכרה את אותה פרשיה עלומה מעברה שהיתה שבה וממלאת את ליבה יגון וצער לאין שיעור. כשהייתה שוכבת לישון, שם, על משכבה, הייתה שבה ורואה בדמיונה את אותה תינוקת שלא זכתה מעולם להכיר, הפעוטה הזעירה, בתה שמסרה לאימוץ. ברגעי מצוקתה הקשים בבקרים ובערבים, יש שהייתה התינוקת העלומה הזו, בתה, שבה ועולה בדמיונה מושיטה אליה ידיה הזעירות.

על אף חזותה הזוהרת והמטופחת, העליזות שהפגינה כלפי בני משפחתה ובני ביתה, הייתה נתקפת לעיתים בכי חרישי. היא ניסתה לדמות בעיני רוחה כיצד היא נראית עתה, הבת שמסרה לאימוץ. האם היא יפה? אולי חלילה חלתה וזקוקה לה. מובן שמיד היתה מבטלת בהגיון קר וחותך כאזמל מנתחים את הצורך של התינוקת בתמיכתה. הרי ודאי כי המאמצים שלה, הוריה, מטפלים בה עכשיו כראוי אם לא מעבר לזה. מדי שנה, ביום הולדתה של התינוקת הייתה מרימה כוסית בחשאי, מבלי שאיש יראה או ישאל אותה על סודה זה שבעברה הרחוק. ע"פ המשקה שהייתה לוגמת, הייתה מאחלת בלי קול לבתה שמסרה לאימוץ, את כל הטוב שבעולם, ועיניה היו זולגות דמעות מבלי שתהיה בידה היכולת לעצרן. השנים  שחלפו לא היקהו בה את עצמת הכאב. הן לא הפחיתו מהעצב שהיה מנת חלקה, ולא הצליחו להשכיח מליבה הקרוע את התינוקת שעליה ויתרה אז בחתמה על טופס המסירה, טופס הסכמתה לאימוץ. פעמים רבות חלפו בראשה המחשבות על אפסותו של האדם ועל תכניותיו היומרניות, כיצד הכול מתגמד אל מול הכוח העליון שלרגע נדמה כמחייך לעברך ומישנהו מכה בך מכה אנושה. וחוסר האונים הוא מוחלט. ישנה רק הרגשת חידלון ומורך. היא חשה עצמה אפסית, נמוכה וננסית בגובה העשב. ככל שחלפו השנים גבר הלחץ והתחזק בתוכה ואיש לא העלה בדעתו כי בנבכי עברה מוסתר לו הסוד של חייה. היא שבה ונזכרה כיצד בנתה אז לפני שנים את יסודות חייה, שחשבה כי הם מוצקים וכבירים. אז, כשעשתה את המעשה הקשה ומסרה את הבת לאימוץ, לא העלתה בדעתה כי תשוב להרהר במעשה שעשתה. רצתה רק להיפטר ולהשתחרר מהמועקה שנכפתה עליה. עתה משבגרה ובנתה לה בית, חשה כי קרב והולך לו רגע האמת. רק שלוש שנים נותרו עד פתיחת התיק על ידי בתה. כיום הבת כבר בת חמש עשרה ובגיל שמונה עשר היא תפנה קרוב לודאי, למשרד השרות למען הילד. או אז תפתח הבת את תיק האימוץ, ואם תהיה סקרנית דיה, היא תחפש אחריה, ותמצא אותה, את הגר אנוש. וכאשר תעלה כמו מאוב את השנים האבודות, יתגלה להם לבני המשפחה, כי היא אינה אותה אם ואישה שחשבו שהינה. בודאי יראוה כנוכלת שהתחזתה לאשת משפחה ישרה ומסורה, בעוד שבעברה ישנו עניין שכזה מיוחד כנטישת תינוקת. היא רימתה אותם, כשלא סיפרה להם דבר כל אותן שנים ארוכות בהן גידלה את ילדיה וחייתה עם בעלה, דורשת מהם במפגיע לומר אמת ולהתרחק מדבר שקר.

  אך הדבר הקשה ביותר יהיה ודאי כשתשאל אותה הבת לכשיפגשו שאלה קשה כשאול: "למה? מדוע הרסת לי את החיים ? ובאיזו זכות  מנעת ממני בית טבעי ורגיל כמו שיש לשאר הילדים?"  ושוב סערה נפשה. היחזרו בני המשפחה  ויקבלוה כאם ? ובעלה? היסלח לה את דבר הסוד שנשאה אתה כל חייה, והסתירה מפניו? היא היתה קרובה להתמוטט, התוכל בכלל בתה להבין ולסלוח ? מצבה הנפשי הלך והדרדר ככל שחלפו הימים.  ואז , כמו הבזק מצאה לה פיתרון הולם למצבה העגום. היא תתאבד, ודי. המוות כמו הושיט אליה את ידו, מוכן ומזומן לקבלה לחיקו בלי יסורים והתלבטויות. והיא, כמעט שנכנעה. אך בטרם פנתה לעשות זאת, חזרה בה וידעה כי אסור לה עוד לעולם לאכזב את ילדיה. היא הרי כבר עשתה זאת בעבר לבכורתה שמסרה לאימוץ ועתה עליה לעמוד כצוק איתן בפני מציאות חייה כפי שהיא, ולהילחם להסביר אך לא להיכנע. אולם פטור מבלי כלום הרי אי אפשר והיא החליטה להתאשפז לבדיקות ולו לפרק זמן קצר ביותר, ועתה כבר הייתה להוטה לקבל עזרה מקצועית.  הדבר יקל עליה לשאת ביתר קלות בלחץ בו היא נתונה ולמלא את המצברים. אחר כך ידעה כי יהיה עליה לשאת באומץ בתוצאות מעשיה בעבר ולחשוף את סודה השמור עימה. עתה חשה שלימה עם עצמה כפי שלא חשה זה זמן רב.

 הכל הודו כי זה מכבר לא שרר חום כה רב כמו באותו היום שהיה בוער ככיבשן שורף ומתיש. קאדו וטל רבצו על גדות הבריכה. הרטיבות ממימי הבריכה הצוננים,  ציננו גם את להט גופן של הבנות. בגדי הים שעטו לגופן הבליט לעין כל את חיטוביהן של השתים, והבנות משכו אליהן גברברים כמו החרקים הנמשכים לאש. מצב רוחה הקודר של קאדו לא עודד איש מהנערים לפתוח עימה בשיחה. "בואי לשחות פרצוף תשעה באב שכמותך",התיזה טל מים לעבר חברתה. זו כמו לא הבחינה בדבר. "נמאס לי מהכל .לא בא לי לעשות שום דבר. נמאס לי , נמאס נמאס!".  "חזרת על המילה הזו נמאס המון פעמים" צחקה טל," אני חברתך הטובה ביותר,זוכרת? ספרי לי במה העניין". טל ומשפחתה עברו להתגורר במעלה הכרמים, מקום מגוריה של קאדו ומשפחתה אך שנתיים קודם לכן. השתים שלמדו באותה הכתה, הפכו לחברות הטובות ביותר. הן היו מסורות זו לזו ולמעט אותה תקרית אחת ביניהן, לא רבו השתים מעודן. עתה שבה ונזכרה קאדו באותה התקרית, כשרגליה חותרות להן במי הבריכה בחתירת סרק. ואז פתאום במפגיע שאלה קאדו את חברתה: "זוכרת טל אז כשאת שרית ואפרת כעסתן עלי?" טל זכרה גם זכרה את הריב ההוא. לו ניתן היה לה, הייתה מעדיפה לשכוח את המחלוקת ההיא שהתלקחה אז ביניהן. "ובכן?" שאלה טל, סומכת עצמה על מרפקיה ,שנתמכו בדופן הבריכה. רגליה השתכשכו במים ונראו כשני דגים גדולים. "זה פגע בי אז" קבעה קאדו בעצב. "אמרתן עלי דברים מכוערים" שחזרה, "שאני נותנת לבנים ומסתובבת אתם ואת הרי יודעת טל שזה לא נכון. אני בכלל לא כזו ורק שי הוא חברי היחיד".  "אני יודעת קאדו"  טל חשה נבוכה מעט. עיניה ירדו להן לגובה מי הבריכה נימנעות מלהישיר מבטן לחברתה. "כבר התנצלתי על כך,זוכרת?" בליבה תהתה טל מה העלה פתאום את חרונה של קאדו . "היינו אז כלנו נגדך". "בדיוק", קראה קאדו לעברה. נרגשת כלה, "כולכן הייתן נגדי, וחשתי אז כאילו נטשת אותי טל. המעשה הזה היה קשה ובוגדני מצידך, עוד הגדלתן לעשות ולא די שנטשתן אותי, אתן חברותי הטובות, לכלכתן עלי טל. בכיתי ימים אחר כך". "סליחה ומצטערת קאדו". אמרה טל וחזרה ואמרה. "אך כל זה הסתים ועבר מזמן". "תשכחי מזה. טל, אינך מבינה .ההרגשה הקשה לגבי הייתה הבגידה והנטישה שלכן". אחר כך שתקה ארוכות לפני ששבה לדבר. כמו גמלה בליבה ההחלטה. "אני חייבת טל לגלות לך דבר מיוחד במינו. אבל תחילה השבעי לי ,שלא תגלי לאיש דבר וחצי דבר ממה שאספר לך". "אוקי קאדו ,אני נשבעת לך"  ענתה טל וסקרנותה הלכה וגברה.  "קדימה ,דברי", דחקה בה בקוצר רוח. קאדו קרבה את ראשה כך שכמעט נגע בראשה של טל חברתה. "הורי אימצו אותי כשהייתי תינוקת בת עשרה ימים. כזו קטנה" אמרה והחוותה בידה להראות את  גודלה הזעיר אז, כשאומצה בידי הוריה. "לא הכרתי בכלל אותה, את האישה שילדה אותי. עכשיו הבנת מה הייתה הבעיה שלי?  שגם אתן חברותי ההכי טובות, עזבתן אותי . הרגשתי אז נורא ואיום".