ככה הוא אמר להוא בצומת שחתך אותו. הייתי קצת בהלם. העובדה שכל הזמן חותכים אותו משמאל שיגעה אותו. לא הפקק לא לחץ הזמן לא ההיזדחלות של המכוניות אלא "החארות" הלא מחונכים שחתכו אותו ואת השיירה משמאל. "איך הם מתנהגים?" "איזה חוליגנים" "צ'אכצ'כים" כך הוא סינן בעד שפתיו ותקע ברקסים בלי סוף תוך היצמדות לאוטו שלפניו כדי שאף אוטו לא יכנס בינו לבין האוטו שלפניו הרג אותנו עם הברקסים האלה ... בשלב כל שהוא העצבים גברו עליו פתח חלון ונכנס מילולית בערס שמשמאל: אתה לא תיכנס! אני אראה לך מה זה! אני עומד כאן וזהו ... ההוא קילל אותו ... והראשון עמד. פשוט עמד וחסם עקרונית את השני שלא ייכנס. מתח ... אולי השני יוציא סכין ויחתוך אותו? אולי השני יצא מהאוטו ויכניס לראשון בוקס? הסטתי עיניים ימינה מתפלל שזה יעבור בשלום והנחתי יד על ברכו מרגיע אותו ואומרת די. די. עזוב את זה. חבל על הבריאות ... והוא שם גז, ונסע קדימה ממשיך לסנן "איך זה יכול להיות שאנשים מתנהגים ככה" באירופה זה לא היה קורה ... נשמתי לרווחה. ואני נושם עכשיו מעכל שוב את הפסיכיות של העולם הזה את הכועסים, התוקפניים, הפסיכוטים שלא לוקחים לצערי ציפרלקס או כל כדור הרגעה אחר שיחזיר את העולם הזה לשפיות. אולי כולם צריכים כדורים? אולי שיזרימו רגיעון בברזים שכולם ישתו מיים + רגיעון או רסקיו רמדי קבוע? הטירוף יוצא מכל החושים של בני האדם ועד שתגיע פצצת אטום ותמחק את כולנו מעל פני האדמה ורק אחרי שנקים את העולם מחדש על הכוכב הזה או אחר רק אז אולי ניעשה תוקפניים פחות ואולי יותר? אולי נחזור להיות חיות אדם שורדות תוקפות נכנסות להתקפים של זעם וחרדת כבוד שבויים של האגו שלנו של העקרונות ומוכרים את נשמתנו בשבילו ואת חיינו. בא לי לבכות חודשים. שנים. שהדמעות ישטפו את הפחדים והאגרסיות של כל האנשים עלי אדמות ויהפכו כעס וסגירות לחיבוקים. בינתיים, אני כותב. |