בדרך אליך חשבתי על כל הדברים שאני רוצה להגיד לך.

שאני יודעת שלא אוכל.

גם כי לידך אין לי מילים. גם כי אין לך סבלנות להקשיב.

בטח לא כל כך הרבה בשביל מה שיש לי להגיד. 

אבל לקרוא אתה אוהב.

אז אני כותבת לך.

יש לי אליך רגשות.

עוצמתיים. אחרים. לא מובנים.

יש בך רכות אבהית שמושכת אותי. נוגעת בי. 

גם מחזירה אותי לשם. לאובדן שלי. לאבא שלי.

האבא שלא הספיק להיות לי.  

כשאני איתך אני גם קצת איתו. 

ולרגע אני שוב ילדה ואבא בכלל לא עזב.

והוא כאן לידי מלטף לי את הראש. אבא שלי.

אמא ספרה לי שפעם באמצע מסיבה שההורים עשו בבית הוא פתאום נעלם.

כולם חיפשו אותו ולא ידעו איפה הוא.

בסוף מצאו אותו יושב ליד המיטה שלי ומסתכל עלי. כולו מוקסם. הייתי תינוקת.

כולם צחקו ואמרו שכל פעם שהוא יעלם צריך לחפש אותו אצל הבת שלו.

אחר כך הוא כבר נעלם באמת.

גם ממני. 

עד שהכרתי אותך הסיפור הזה היה קבור בתוכי. סגור. הרמטי. איתך זה נפתח.

כשפתאום לא רצית בי יותר. 

 בכיתי עליך כאילו חרב עלי עולמי. בכי בלתי פוסק.

בשלב מסוים דאגתי. 

חשבתי שאני יורדת מהפסים. 

 אחר כך הבנתי שאני מתאבלת היום עליו. דרכך.

מתאבלת בעצם בפעם הראשונה.

אני קשורה אליך.  

בשבילי אתה אולי קצת הוא. 

כשאני איתך אני קצת אני.

אני שלא הייתי.

הילדה של אבא.

כשאני איתך יש בי משהו יותר שלם. 

 יש בי משהו יותר שמח.

בגלל זה רציתי אותך. 

בגלל זה אף אחד לא יכול היה להבין מה אני מחפשת איתך. 

אני רוצה שתמיד תהיה חלק מהחיים שלי.

שגם כשאהיה עם איש אחר עדיין אבוא לבקר אותך.

 אפילו איתו.

שתמיד תלמד אותי על דברים וחורים שחורים ועל איך המלאך רב עם אלוהים. 

 רצוי בשתיים לפנות בוקר.

אני אקריא לך שירים ואביט בך באהבה ובחמלה

ואגיד לך שמבריק ושרוט כמוך לא יהיה ולא היה. 

ורק דבר אחד אני רוצה ממך לבקש

אל תעלם לי  

תשאר איתי

תשאר לי

רק תשאר

זה כל מה שאני מבקשת לא יותר