לבכות לך ז'קלין .
מישהי שלמדה אתי בשעתו באוני', אמרה לי פעם שכאשר היא שומעת את הבחור השכן בבניין בו היא גרה מאזין למוסיקה קלאסית ולאופרה , היא תוהה האם זה נעשה כשהוא עצוב, או שמח. מעבר לכך שהתעניינותה בו עצבנה אותי אז, היא גרמה לי לחשוב על הנושא (כמו תמיד אצלה, חכמה כזו שלמדתי ממנה לא מעט. ). ובנוגע לשאלה שהועלתה, חושב שאני עושה את זה במצבי גם וגם (מניח שבחירת היצירה היא בהתאם) . ובהרבה מקרים, כשאני במוד מהורהר כזה.
ואם כבר מדברים על עצב, נעבור לנושא הפוסט- הצ'לנית Jacqueline du Pré ז"ל.
(לגבי ההיגוי והכתיבה בעברית, ראיתי כבר 3 גרסאות: דה פרה, דו פרה ודי פרה. הצרפתיות שכאן, מה הנכון? אם יש כזה).
ז'קלין, אחת הצ'לניות הטובות והמיוחדות בכל הזמנים, נערה יפה, תוססת ומלאת שמחת חיים , שעשתה את הופעתה הראשונה בקונצרט רשמי נחשב כבר בגיל 16, מי שמצאה לכאורה את אהבת חייה עם מוסיקאי בעל שיעור קומה (התגיירה לצורך נישואיה עם דניאל ברנבוים), מלווה בחברים רבים מהברנז'ה של שנות ה-60 , שמסתבר כי היו עליזות לא רק בסצנת הרוק, אשר בשלב מסוים צללה לתוך טרגדיה נוראית בעת שחלתה במחלת הטרשת הנפוצה חשוכת המרפא, שגדעה באכזריות את יכולתה לנגן והביאה לבסוף גם למותה. בתחילת שנות ה-70, פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת, היא הרגישה שהיא מאבדת תחושה באצבעותיה, ובהמשך, ההתדרדרות שהגיעה מכך. ההקלטה האחרונה שלה הייתה בערך ב-73, שגם אותה כמדומני היא עשתה כבר תוך קשיים רבים. ז'קלין נפטרה ממחלתה בשנת 87 בגיל 42. הרבה שבחים נכתבו על התנהגותה ואומץ ליבה בתקופת המחלה, במיוחד בהתחשב בכך שהיה עליה להתיצב יום יום מול העובדה שהיא איבדה בבת אחת את שתי האהבות שהיו core חייה (הנגינה, ובהמשך גם את ברנבוים). מוסיקאית ענקית שהשתלבו בה אישיות צנועה לצד כישרון נדיר, שנבע ממנה בטבעיות. נאמר עליה כי היא מייצגת מוחלטת של כנות, הן בחייה האישיים, והן במוסיקה.
בתחילת המחלה, ברנבוים עדיין היה שם וטיפל במסירות. אך מאוחר יותר הוא כבר היה קצת ממרחק, די מרוכז בקריירה שלו. בתחילת ה-80 החל במערכת יחסים עם פסנתרנית רוסיה ומאוחר יותר הגיש בקשת גירושין לטובת נישואיו עם האחרונה, ממנה יש לו שני ילדים. בנוגע לברנבוים בהקשר הזה, יש מגוון דעות. יש המבקרים אותו על כך, ומכנים זאת כסוג של נטישה, ויש הרואים בזה בסך הכל ביטוי לתכונות אנושיות. לי יש רושם שקצת מצניעים את הצעדים הנ"ל של ברנבוים בכתובים למיניהם, אולי תוצאה של כוחו והשפעתו הקיימים עדיין, ואולי טעות בידי. אם כך הוא, מתנצל מראש. לטוטאליסט שבי יש דעה על הנושא. למרות היותו פסנתרן ומנצח בחסד , קיימת בי מאז הסתייגות מסוימת כלפיו. כמובן אם נוסיף לכך גם את העובדה שהוא הפך לסוג של 'ברלינאי' והחל לייצג "קצת" אלמנטים אנטי ישראליים. (מאוד נוח לעשות זאת ממרחק מושבו בברלין, תוך אחיזה בדרכון פלסטינאי, במקביל לשאר אזרחיותיו... ).
היה כמובן גם את הסרט המעט שנוי במחלוקת "הילרי וג'קי", עם אמילי ווטסון , שלי אישית קצת לא השתלבה בגילום דה פרה (איפה היופי המעודן של ז'קלין ואיפה ווטסון? לא קשור כמובן ליכולת המשחק שלה) עם הסיפור הלא מאומת עד הסוף על רומן שניהלה לכאורה ז'קלין עם בעלה של אחותה. בתה של הילרי אמרה כי הסרט היה אי הבנה אחת גדולה . וברנבוים אמר, "הם לא יכלו להמתין עם זה לפחות עד לאחר מותי?" ( אלוהים צוחק לו שם למעלה... ).
אבל סטינו יותר מידי. בואו נחזור לז'קלין ולמוסיקה. יש הטוענים שדו פרה ניגנה כל יצירה כאילו והיא עצמה הלחינה אותה. אבל, אם יש יצירה אחת המייצגת אותה ביותר, כקונצנזוס, תהיה/יהיה זה הקונצ'רטו לצ'לו של אלגר. יצירה מופתית, שהביצוע של ז'קלין (במיוחד זה בהקלטה משנת 65 -בהיותה בת 20 - , בניצוחו של סר ג'ון ברבירולי עם התזמורת הסימפונית של לונדון) הפך להיות לרפרנס של כל הזמנים לביצועיה. כאן, הפרק הפותח של היצירה (בקליפ הזה מובא רק חלק ממנו), עם ברנבוים, בימיהם הטובים.
הביצוע המדובר, עם ברבירולי, הוא באלבום הזה.
וכאן , הביצוע הנ"ל בטיוב, קצת חורק, בהדפסת חברת בת של EMI.(אמנם ברבירולי גם 'ותיק', אך בצילום זה אלגר...(-: ). בנוסף לנגינת הצ'לו המופלאה בעיני, אני אישית אוהב מאוד גם את כניסות הקלרניט ששם.
למי שמעוניין בעיסקת חבילה, אפשר לקבל בסט הזה את ההקלטה המדוברת, בתוספת יצירות חשובות אחרות בביצועה.
וכאן טריביוט וסיפור ב-6 חלקים. צירפתי רק את הראשון. בין היתר כל ה'מאפיה הישראלית' שם . ברנבויום, פרלמן, צוקרמן (אחד הוויולנים הטובים בעולם, שיחסית ממעט להופיע ולצערי פספסתי אותו כשהיה לאחרונה בארץ) , זובין מטה וכו'. שימו לב כמה עליצות ושמחת חיים, שנקטעו להם. (וגם פסנתרנית מוכשרת ביותר).
ללא ספק אחד המקרים הטראגיים של עולם המוסיקה הקלאסית. יש גם קטעי וידאו קשים יותר, משלהי חייה, אחסוך מכם הפעם.
|
