בדרך כלל המפגש הראשון אינו עם המורה הרוחני בעצמו אלא עם תלמידיו.  הם יספקו למחפש תאריך ומקום למפגש בו יוכל המחפש להקשיב לחוכמתו ולמסריו של אותו המורה. לעיתים קרובות  אחרי שהאדם שומע את ההרצאה, הוא יכול לחשוב כי היגיע למקום הנכון ושאותו המורה יוכל ללמד אותו מה היא המשמעות לחייו.

 

אחת מהדוגמאות היפות למורה רוחני ולהוראה רוחנית, מתואר בספר "המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל ריפונצ'ה בהוצאת גל. סוגיאל ריפונצ'ה נולד בטיבט וגודל בידי אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של תקופתנו, ג'מיאנג קיינטסה צ'וקי לודרו. מערכת היחסים בין המורה לתלמידו נמשכו שנים, בהם שהה בחברת מורהו רוב שעות היממה.  במילים אחרות, סוגיאל ריפונצה  לימד אנשים לתרגל בעצמם כדי שביום מן הימים יוכלו להיות בקשר ישיר עם החיים הנצחיים ולהתמזג איתם, סוג'יאל ריפונצה לימד אנשים כיצד להכיר את תודעתם הנצחית או במילים אחרות את עצמם.

 

בפניו של כל מורה עומדות שתי אפשרויות, הראשונה לספק את הדרישה של התלמיד להסברים ולענות על השאלות שהתלמיד שואל, והשנייה ללמד אותו דרך דרכה  יוכל  לענות על השאלות ששאל בעצמו. פירוש הדבר שמורה אמיתי על- פי דעתי מבין את מגבלותיו, ואין הוא מנסה לשמש כמתווך בין התלמיד לבין מקור הידיעה, אלא מכיר בתלמיד כמקור בדיוק כמוהו. כל מורה העומד בין מקור הידיעה לבין התלמיד, גורם לתלמיד לחשוב כי המורה הוא מקור הידע ושהוא לא. בכך המורה אינו מספק את תחושת המחסור שמשכה את התלמיד לחפש מידע מחוצה לו אלא  בעצם מגביר אותו, כי המורה עדיין נתפס על ידי התלמיד כחיצוני לו ובכך הוא מפעיל את החוק "כל מה שחיצוני לך תחווה ממנו מחסור", חוק זה אומר כי אם  נמשיך לחפש דרכים מחוץ לנו כדי להקטין את תחושת המחסור שדחפה אותנו להתחיל בחיפוש מחוץ לנו, לעולם לא נוכל לספק אותה, ומהר מאוד נעמוד מול דרך ללא מוצא.

 

קשה לספק את תחושת המחסור כאשר למורה יש את כל התשובות, אך במצב הזה מתקיימת סכנה גדולה יותר. כאשר התלמיד מכיר במורה כמקור לתשובות אחריהן הוא מחפש ורואה במורה כמחזיק במפתח למציאת המשמעות לחייו, נוצרת תלות בין התלמיד למורה הרוחני הנתפס כקרוב לידע יותר ממנו.

 

תהליך זה יכול להיות הרסני. כאשר האדם רואה את המורה הרוחני שלו כשווה ערך לאלוהים, הוא לעולם לא יעז לעמוד  ולהתנגד לו, משום שהמחשבה להתנגד לאדם "מואר" היא חילול קודש מבחינתו. בשלב הזה המורה הרוחני או שליחיו יכולים לדרוש מאותו אדם כל שעולה על רוחם והתלמיד יציית. ברגע זה תכלית קיומו של התלמיד היא שירותו של מורהו הרוחני תוך ביטול מוחלט של כל ערך עצמי.

 

בשלב הזה פועל התלמיד כבתוך בועה, אחד מהסימנים למצב הזה, הוא כאשר אדם כל שהוא יעביר ביקורת על דרך פעולתו של המורה הרוחני. אז יגן התלמיד בחירוף נפש על כל ניסיון לבקר את דרך  התנהלותו של מורהו.

 

גם בשלב הזה התלמיד אינו חסר אגו, אלא הוא אימץ במלואו את האגו של מורו הרוחני, המספק לו  לעיתים זהות חדשה ולפעמים גם שם חדש המסמל את ה"שינוי המבורך" אותו עבר התלמיד.

 

המפתח להבנת הקיום אינו יכול להימצא בשום מקום חיצונית לאדם. כל אדם המוסר את כוחו לאחר, לעולם לא יוכל למצוא את מקור העוצמה הטמון בו. חכמת הבריאה אינה משאירה דבר ליד המקרה, משום שקושי והפתרון אינם מגיעים בנפרד, אחרת ההפרדה הייתה מציאות, לכן לא יכול אדם להכיר את עצמו רק דרך לימוד ממקורות חיצוניים, משום שאז הוא מתכחש לידע המצוי מאז ומתמיד בו.

 

רק אחרי שהמורה גורם לתלמידן לאבד את זהותו, יכול התלמיד להבין בשלב של התפכחותו, שאם המורה מספק את כל צרכיו דרך מערכת היחסים שיש לו עם תלמידיו, אין הוא שונה מכל אדם אחר משום שגם הוא תלוי בגורמים חיצוניים, ולכן כל מה שהוא עשה, היה לספק את הצרכים של האגו שלו. ככול שהאגו של המורה גדול, כך גם הדרישות שלו מתלמידיו, ובכך מרחיק אותם המורה מהקשר הטבעי המתקיים בין המקור לבין ברואיו.

 

היכולת להבחין בין מורה אמיתי לבין כזה שהוא לא,  פשוטה. חכמתו של המורה אינה משמשת אותו ליצירת פער בינו לבין תלמידיו, אלא לגישור הפער, דרך חיבורם ליכולותיהם המולדות באופן שהחיבור לעוצמתם לא יעבור דרך המורה אלא בהנחיתו.

 

מורה טוב יודע כי תפקידו להוביל את התלמיד להכיר את עצמו אך לא להיות תחליף למורה הפנימי של התלמיד.

 

מורה טוב לא ישלול את התלמיד מעוצמתו אלא יראה לו דרך כיצד להיזכר בה.

מורה טוב ילמד מתלמידיו לא פחות מאשר הם ממנו.

מורה טוב יהפוך את תלמידיו למורים טובים כמוהו.

 לכן אל תגידו כאשר התלמיד מוכן המורה מופיע, אלא כאשר התלמיד מוכן המורה נעלם.