עיניים של ינשוף, אני מסתכלת פנימה.

העיניים האלה הביעו אהבה ענקית, צפייה גדולה למשהו.

העיניים האלה גרמו לי לחייך.

אני מסכלת על העיניים האלה, וחוזרת לגיל 5, שם בבצפר באנגליה הביאו לנו 2 ינשופים, כסמל לתבונה ולאינטיליגנציה. הביאו 2, אחד לבן ואחד שחור, אם היית רוצה להצטלם עם השחור היו שמים לך כפפה,שהחיה לא תצא עלייך, אילו היית סתם ואייט נק, ורציתי לבן אשכנזי כמוך, היו מושיבים אותך ואת הינשוף על הכתף שלך ובקשו ממך לחייך.לי יצא חיוך עקום כזה, התמונה הזו עדיין על המדף של אימא.

ועכשיו אני ישנה עם ינשוף אחר, בובה.

סמל לאהבה. מתנה ליום הולדת שלוותה בברכה שבירכה לרגעים טובים ורבים עם מישהו.

זה כבר הלילה החמישי שאני לא ישנה טוב, מתעוררת אחרי 4 שעות בטוחה שישנתי כמו בהמה, זיעה קרה.

אני, שוב שכחתי להעביר לדרייב ולחצתי על פול גאז בניוטראל. אחזתי כלכך חזק במה שהובטח לי שהוא שלי עד שנדמה שהוא כבר לא.

הבוקר קמתי בהרגשה שאפשר לתקן, אבל התחושה הקשה שבריאות עדיין לא משתחררת.

הכעס והאכזבה, על הינשוף ועל עצמי לא מניחים לי.

הינשוף, במבטו הריקני מביע את התחושה הכי קשה שיש.

וזוהי רבותיי הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.