אי אפשר להתעלם מהעובדה שממשלת ביבי נתניהו הנוכחית מורכבת  ממפלגות שלא הסתירו בעבר ולא מסתירות בהווה את שינאת הזרים, המעוטים ואת כל אלה שחושבים אחרת.

אי אפשר שלא לקשור בין המסר שהשילטון משדר לעם בישראל והאירועים של השבועות האחרונים:

קבוצת נערים בירושלים תוקפת ערבים, הפגנות לאומניות בבת ים, מכתב הרבנים, מכתב הרבניות*, ההפגנה נגד העובדים הזרים בדרום תל אביב, ההצעה לוועדת שתחקור את מקורות המימון של אירגוני השמאל, הם כולם פועל יוצא של המדיניות הרשמית.

אין לי ספק שבמדינות שבהן הגזענות איננה לגיטימית כפי שבא לידי ביטוי בימים האחרונים היו מוצאים את הארגונים והמפלגות שנמצאים מאחורי ההתארגנויות האלה אל מחוץ לחוק ולא מסתפקים בנזיפה דרך היוטיוב.

http://www.youtube.com/watch?v=DU-4HgLCvrI&feature=player_embedded

הלחץ הבינלאומי על ישראל להפסיק את הבניה בשטחים הכבושים ולשבת למשא ומתן עם הפלסטינאים מקבל צורות שלא הינו רגילים להם, כגון הקריאות לחרם כלכלי ותרבותי בסיגנון החרם על דרום אפריקה ובימים אלה בהכרזה החד צדדית של מדינות אחדות על ההכרה במדינה הפלסתינית בגבולות 67.

דוקא המהלך הזה של ההכרה של מדינות דרום אמריקה, אותם מדינות שהכריעו את גורלה של מדינת ישראל בהצבעה באו"ם לפני יותר מ-60 שנה, יכול להוביל להכרה דה-פקטו של המדינה השכנה ללא משא ומתן על גבולות הקבע וללא הסכמתה של ישראל.

ישראל הרשמית מגנה את המהלך הזה (כפי שהיא דוחה בעצם כל מהלך מדיני) מתוך ידיעה ברורה שיש לו סיכוי לשנות את כללי המשחק.

הלחץ הפנימי של שותפות הקואליציה להמשיך לבנות בשטחים הכבושים בכל מחיר עושה את שלו וביבי יצטרך להחליט בין ממשלה שתוביל את ישראל למבוי סתום ועימות קשה עם העולם כולו או לקרוא למפלגת קדימה ולחלק את הארץ לשתי מדינות לשני עמים פעם אחת ולתמיד.

האלטרנטיבה של המשך הקואליציה הנוכחית היא התפשטות ועידוד השינאה כלפי זרים ולא רק זרים כדרך להדחיק את ההכרעה האמיתית שבה נצבת מדינת ישראל: מלחמה או שלום.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה בהיסטוריה שממשלה אשר מייצגת אינטרסים צרים בתוך החברה כגון המשך הכיבוש על חשבון מדינה יהודית ודמקרטית, תבחר בדרך של עוררות השינאה כלפי זרים על מנת להשיג את מטרותיה.

ההתנהלות התקשורתית של ביבי בעיניין השריפה בכרמל, ההתחמקות מלקיחת אחראיות של השר הממונה (איפה הקריאה של אלי ישי לוועדת חקירה נעלמה?), הבקשה הנרגשת מצד אחד לשיחרור יונתן פולארד ומצד שני חוסר הרצון לפעול לשחרורו של גלעד שליט הם חלק מאותה מדיניות לאומנית שמטרתה להמשיך את הכיבוש עוד יום ועוד חודש ועוד שנה.

לא עולה על הדעת שאחרי האסון ביערות הכרמל כל מה שיש לממשלה הזאת לדון בו הוא מקורות המימון של אלה שמתנגדים לה.

מי שמוביל את רכבת השדים הזאת עם ליברמן, ברק וישי לא יוכל להתחמק מאחריות ביום שהיא תגיע לתחנה האחרונה.

מכתבי הרבנים והרבניות מזכירים את הימים החשוכים ביותר של ההיסטוריה היהודית* והיום, יותר מתמיד, מהדהדות המילים של ברטולד ברכט:

קודם דיכאו את הערבים,

מכייון שלא הייתי ערבי, לא היה איכפת לי,

אחר כך גירשו את המסתננים, מכיוון שלא הייתי מסתנן לא היה איכפת לי,

היום חוקרים את אירגוני השמאל, מכיוון שאני לא שמאלני, לא איכפת לי,

מחר יבואו פלוגות ישראל ביתנו (קברינו) לשבור לי את עצמות אבל אז יהיה מאוחר מדי.

הגיע הזמן לקרוא לחזית של כל הכוחות השפויים במדינה, מהימין ומהשמאל, ערבים ויהודים למטרה אחת ויחידה, לשמור על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לפני שיהיה מאוחר מדי.

* http://www.smkb.ac.il/aha/content/Projects/shoaa/teudot/Hukey_Nirenberg.htm