כותרות TheMarker >
    ';

    בלוגישור

    מה בבלוג? שילוב בין תכנים מקצועיים בנושאי גישור, ADR, גירושין בשיתוף פעולה, ובין חוויות אישיות יותר, מהשתלמויות בתחום והחיים בארה"ב.

    0

    ראיון עם מפתח מודל "גישור דרך הבנה", ג'ק הימלסטין (חלק ראשון)

    3 תגובות   יום ראשון, 9/1/11, 06:54

    הראיון נערך בעל-פה, באנגלית, כך שהטקסט שכאן מתורגם וערוך, בכל זאת אני מקווה שאישיותו המיוחדת של ג'ק, העומק שלו וכנותו,  ניכרים גם לאחר כל המעברים הללו.

     

    מפאת אורכו של הריאיון (ועל אף שהשמטתי חלקים) אביא את חלקו השני בפוסט הבא.

    רקע לראיון -  על מודל "גישור דרך הבנה" ומפתחיו, גארי פרידמן וג'ק הימלסטין, כתבתי בפוסט הקודם.

     

    שלום ג'ק, ותודה על נכונותך להתראיין לבלוג שלי. שאלתי הראשונה היא - מה הביא אותך לתחום הגישור בכלל, ולפיתוח המודל של "גישור דרך הבנה" בפרט?

     

    את רוצה תשובה קצרה או ארוכה?

     

    אני רוצה את התשובה שתרצה לומר לי

     

    ישנם שני דברים שעניינו אותי כבר מילדותי. האחד הוא היחס בין מה שמתרחש בתוכנו ובין מה שמתרחש מחוץ לנו. 

    הדבר השני, שגם בו יש אלמנט של פנים וחוץ, ועניין אותי, הוא צדק. הזוית הזו של הצדק מאוד עניינה אותי – היחס שאנשים מקבלים: שחורים-לבנים, יהודים-לא יהודים, עניים-עשירים וכד'.

    לא יכולתי להחליט אם ללמוד משפטים (שעוסק יותר בזוית החיצונית) או פסיכיאטריה (שעוסקת יותר בבפנים). לכן הלכתי ללמוד פילוסופיה, כי היא עוסקת בשניהם. בעיקר עסקתי באתיקה ומוסר. ומשם הגעתי למשפטים, והפכתי לעו"ד של זכויות אדם (נלחמתי נגד עונש מוות בארה"ב). לאחר מכן לימדתי משפטים. התמקדתי בזכויות עניים וכיצד עורכי דין יכולים לעזור לאנשים. במקביל המשכתי בעניין שלי בתהליכים הפנימיים, ולמדתי גישות שונות בפסיכולוגיה וברוחניות. שילבתי את הגישות הללו במה שבהמשך התפרסם כפסיכולוגיה הומניסטית חינוכית. לימדתי פסיכולוגיה הומניסטית לעורכי דין ולמרצים למשפטים. דרך עבודה זו פגשתי את גארי (גארי פרידמן, שותפו של ג'ק לפיתוח המודל, כתיבת הספרים והקמת המרכז להבנה בקונפליקט – א.ז.) שהפך לחלק מצוות ההוראה. גארי היה אז במעבר מעריכת דין אדברסרית לעבודה עם אנשים ביחד, באותו הזמן לא היתה לכך מילה מתאימה, בהמשך התחלנו להשתמש במילה "גישור". גארי ואני דיברנו הרבה על העבודה שהוא עושה עם האנשים מבחינת התהליך הפנימי והחיצוני. זה היה לפני כ30 שנה, אז העברנו את קורס הגישור הראשון בארה"ב למרצים למשפטים. באותו זמן לא היתה בכלל הוראת גישור. לאחר מכן התחלנו לעשות קורסי גישור בעיקר לעורכי דין (בתחילת שנות ה80). העברנו קורסים בארה"ב, אירופה וישראל.

    הגישור הוא אובייקטיבי במובן הפתרון, וכן העובדות הפיזיות והכלכליות, אבל במקביל קיים המישור הפנימי יותר: מה המשמעות של כל זה לאנשים? למה זה חשוב להם? מה טיבה של מערכת היחסים ביניהם? והאם הם מבינים מה חשוב לכל אחד מהם?

     

    לימדת גישור בארצות שונות. האם אתה רואה הבדלים בין הארצות בתחום הגישור?

     

    אני לא יודע מספיק כדי לענות תשובה אמיתית. הסטנדרטים לקורסי גישור באירופה קשיחים הרבה יותר מבארה"ב, מבחינת שעות למשל. אני לא יודע עד כמה זה חשוב (הערה: כך הדרך לומר באמריקאית "זה לא חשוב" – א.ז.), במובן מסויים זה משרת את הצורך של מורי הקורסים יותר מאשר של התלמידים. אבל אני לא עובר את כל הקורסים בעצמי אז אני לא יכול להגיד מה הדרך הנכונה ללמד.

    יש הבדל גדול בפרקטיקה, אבל זה לא הבדל בין ארצות אלא אולי בין תרבויות שונות בתוך כל חברה, בנושא השימוש בפגישות נפרדות בהליך (המונח באנגלית הוא caucus – א.ז.). אני לא אוהב לומר שהמודל שלנו מתנגד לפגישות נפרדות, כי אני לא אוהב להשתמש בשלילה. אני אוהב לומר שאנחנו עובדים ביחד עם האנשים, ולא בנפרד.  אבל אני לא יודע עד כמה ההבדל הזה קיים בארצות אירופה. בארה"ב זה עניין גדול.

    מודל הפגישות הנפרדות בארה"ב מבוסס על הליך בבית המשפט שנקרא settlement conference, ובו, למרבה ההפתעה, השופט עצמו מדבר בנפרד עם כל צד. במהלך המשפט עצמו השופט אף פעם לא יגיד לצד אחד לצאת החוצה כדי שהוא ידבר עם הצד השני לבד, אבל במפגש הפשרה, אוף דה רקורד, השופט מדבר עם כל אחד מהצדדים בנפרד.

     

    והשופט הזה עצמו שופט בתיק אם לא מושגת פשרה?

     

    כן! זה לא קורה כל הזמן, אבל זה מודל מאוד מסורתי, בו מנסים להשפיע על כל צד להתקרב לשני, מספרים לו על הסיכונים. אנחנו לא עובדים בגישה הזו.

     

    נושא העדר הפגישות הנפרדות הוא חלק מהמודל שלכם, לא כעיקרון אלא כפועל יוצא, נכון?

    במילים אחרות, לא ניסחתם כלל: "אל תעשה פגישות נפרדות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – don’t caucus!), אלא שמי שפועל על פי העקרונות של המודל שלכם, ממילא כמעט ולא מקיים פגישות נפרדות.

     

    נכון, זה מדוייק. אוסיף שאני מעדיף לא לתאר מה שאנחנו לא עושים. אני מעדיף לומר – אנשי הפגישות הנפרדות לא נפגשים ביחד. אנחנו נפגשים ביחד. אנחנו לא שומרים סודות (בתוך ההליך, בין הצדדים – א.ז.), אנחנו לא רוצים לשמור סודות, אנחנו רוצים שלצדדים יהיה את כל המידע על מנת להחליט את החלטותיהם.

     

    האם תיתכן הצעת מגשר במודל ההבנה?

     

    אנחנו נעלה הצעות לפתרונות ביחד עם הצדדים, אך לא ניתן "הצעת מגשר" שעומדת בפני עצמה. אנחנו נגיד "בואו נחשוב על כל הפתרונות וגם אני אתרום למאגר כמה פתרונות", אבל לא נעלה רעיון אחד בלבד. לא נאמר "זה הפתרון הנכון", כי זה יהיה קרוב מדי לבוררות ומשפט.

     

    על פי מודל ההבנה, הנייטרליות של המגשר מכונה Positive neutrality. תוכל לפרט מעט?

     

    להיות שם עבור כל אחד. וזה אומר להיות מודע למה שהולך אצלנו בפנים, ובייחוד לשיפוטיות שלנו כלפי כל צד, כדי שנוכל למצוא מקום בתוכנו לאמפטיה וקשר עם כל הצדדים. אני מחובר לכל צד, לא באמצע ביניהם. אני לא נפרד באמצע, אלא נשאר באופן אקטיבי מחובר לשני הצדדים, נוכח עבורם.

     

    המשך הראיון עם ג'ק הימלסטין  - בפוסט הבא

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: אלי כהן 2011-01-09 09:15:55

      אושרית, ראיון מאלף ומעשיר. תודה על ההזמנה.

      .

      הנה ציטוט מסוף הראיון המסביר מדוע רצוי לדעתי לשלב במינון כזה או אחר גם ישיבות נפרדות.

      "להיות שם עבור כל אחד ( ההדגשה שלי ). וזה אומר להיות מודע למה שהולך אצלנו בפנים, ובייחוד לשיפוטיות שלנו כלפי כל צד, כדי שנוכל למצוא מקום בתוכנו לאמפטיה ( ההדגשה שלי ) וקשר עם כל הצדדים ..."

      .

      כדי להיות שם "עבור כל אחד" ולהיות מודע למה "שבפנים" ו"למצוא מקום בתוכנו לאמפתיה" לרוב כדאי לשלב גם ישיבות נפרדות, כמובן בגישה לא שיפוטית אלא אמפתית ומחבקת. מניסיוני, ישיבות נפרדות יוצרות מימדים של הכלה והעצמה אישית עבור כ"א מהמתגשרים והן תורמות ליותר פתיחות וליותר שיתוף פעולה בישיבות המשותפות.

       

      תודה על התגובה. אני מודעת לקושי במעבר לפרדיגמה של פגישות משותפות בלבד. לי עצמי היו שיחות ארוכות בנושא, גם עם ג'ק וגם עם גארי, והאמן לי שהקשיתי קושיות... נכון שבפגישה נפרדת יותר קל וטבעי ליצור קשר אמפטי עם המתגשר. אני גם שמחה לשמוע כי אצלך (ומכירה אישית את החוויה) הפגישה המשותפת לאחר הפגישות הנפרדות יש בה שיתוף פעולה ופתיחות. המעבר לפגישות משותפות בלבד הוא קשה ומצריך מאמץ רב יותר מצד המגשר, אבל יש בו יתרונות רבים, שאת חלקם מנה ג'ק בראיון.

      פוסט חשוב.
      אשתף אחרים כי הנושא מעניין ונוגע בהרבה נקודות שלא תמיד חשבנו עליהם.
      תודה על השיתוף.
      שבוע טוב.
        9/1/11 09:15:

      אושרית, ראיון מאלף ומעשיר. תודה על ההזמנה.

      .

      הנה ציטוט מסוף הראיון המסביר מדוע רצוי לדעתי לשלב במינון כזה או אחר גם ישיבות נפרדות.

      "להיות שם עבור כל אחד ( ההדגשה שלי ). וזה אומר להיות מודע למה שהולך אצלנו בפנים, ובייחוד לשיפוטיות שלנו כלפי כל צד, כדי שנוכל למצוא מקום בתוכנו לאמפטיה ( ההדגשה שלי ) וקשר עם כל הצדדים ..."

      .

      כדי להיות שם "עבור כל אחד" ולהיות מודע למה "שבפנים" ו"למצוא מקום בתוכנו לאמפתיה" לרוב כדאי לשלב גם ישיבות נפרדות, כמובן בגישה לא שיפוטית אלא אמפתית ומחבקת. מניסיוני, ישיבות נפרדות יוצרות מימדים של הכלה והעצמה אישית עבור כ"א מהמתגשרים והן תורמות ליותר פתיחות וליותר שיתוף פעולה בישיבות המשותפות.

      ארכיון

      פרופיל