אופיים של בני אדם ומידותיהם, הם מן הקשים לשינוי. קשה גם להצביע על הדברים שמעצבים את האופי והמידות. חלקם מולדים וחלקם הם תוצאה של חיקוי הסביבה(בעיקר הבית, ההורים).
חלק נכבד מעיצוב האופי והמידות נמצא באירועים שעוברים על בני אדם מילדותם. ילד שערערו את בטחונו העצמי, או שכלל לא בנו לו כזה - יהיה ילד נחיתי ופגיע, ילד מפונק יתקשה להתמודד, ילד שהוריו עשו סימני התקפת לב כאשר הגיע חשבון המים, עשוי להתגלות כקמצן, או לפחות חסכן גדול... ילד שהוריו השוו בינו לבין אחיו הקטן עשוי לפתח סיפטומים של קנאה, ובעיקר מי שלא חונך למידות טובות לטוב לב ולנתינה, וחמור מכך, מי שחונך הפוך מכך ־זה מה שעלול לצאת ממנו.
וכבר נכתבו ספרי מוסר והגות על הטבת המידות וההליכות, ובני אדם מילדותם שומע-ים שיחות והרצאות ולמרבה הפלא רבים נותרים במידותיהם הבסיסיות. הקנאי, הקמצן, הגאוותן והפוגען. אולי ההגנות הטבעיות של בני האדם גורמות להדחקה(״אני לא אחשוב על זה אפילו״) הכחשה(״אני ? קמצן ? רק לפני חמש שנים קניתי מעיל יד שנייה לבן שלי אז איפה פה הקמצן״)? או היפוך תגובה: (״אתה אומר את זה מחוסר פרגון, אתה בעצמך עצבני, אז אל תפיל את זה עלי״). בני אדם מוכנים לשמוע ולקבל ביקורת על תפקודם של אחרים, אך מאד מתקשים לחזור על התרגיל כשמדובר בעצמם.
ואולי ישנה דרך נוספת להיטיב עם מידותיהם של בני אדם. פשוט לשכנע אותם שמידות רעות מזיקות, בראש ובראשונה להם עצמם.
בכל יום אנו חוזים בבני אדם שפשוט מפסידים, אם הפסד קטן ואם הפסד טוטאלי, בשל תכונות אישיות ומידות רעות שלא
הצליחו לעקור מן השורש. זה מתחיל באנשים שנפגעים על מה בכך ונכנסים לתגרה שמזיקה רק להם. אנשים עקשנים ש״נכנסים עם הראש בקיר״ ופשוט מכריחים את זולתם להתנתק מהם, או להרחיק אותם. אנשים שמגלים קמצנות על שווה פרוטה ומפסידים סכומים גדולים שהיו מגיעים להם אם רק היו רחבי לב יותר. אנשים שמתמרדים כנגד הוריהם מחמת עזות וחוצפה וגורמים במו ידיהם שאלה יתמכו בבני משפחה אחרים. דוגמאות, בבקשה:
מעשה באדם שמתגורר עם משפחתו בדירה בת שלושה חדרים. הוריו הציעו לו לממן מעבר לחמישה חדרים. הוא החל לחפש ומצא דירה שנראתה לו. הוריו בקשו לראות את הדירה, וטענו שהיא ממוקמת במקום סואן ושמדובר בשכונה עם בעיות חינוכיות קשות, וביקשו ממנו לחפש עוד קצת. האיש אמר להם ״אתם לא תתערבו לי היכן אגור״ והתעקש על הדירה ההיא. הוריו סרבו להשתתף במימון דירה שהם לא מאמינים בשוויה והתוצאה היא שמאז ועד היום הוא מתגורר עם משפחתו מרובת הילדים בדירה בת שלושת החדרים. יתר על כן, יחסיו עם הוריו הורעו וכעת הוא כמעט שלא מקבל מהם את התמיכה הגדולה שנהגו לתת לו.
מה שמעניין הוא שכיום אותו אדם מודה שהוריו צדקו, שאכן המקום סואן ואכן יש בעיות חינוכיות קשות. הוא אפילו אומר ״נס שלא עברתי לשם״ וכששואלים אותו ״נו....״ הוא אומר: ״זה לא קשור. שלא יתערבו לי״. הנה בן אדם שהמידות הרעות שלו הורסות אותו.
מקרה נוסף, משעשע מעט, שהגיע לידיעתי:
מעשה בנדיב שנהג לתמוך במוסד מסויים דרך קבע. הוא תרם תרומות נדיבות, סייע ברכישת משרד ואף הוזמן לחנוכת הבית. על השולחנות הוגשה תקרובת ובמטבח
המשרד, הוכן מבעוד מועד קינוח. חשקה נפשו של האיש דוקא בקינוח ונטל עוגייה קטנה מהצלחת. זה היה טעים לו כנראה והוא לקח עוד אחת ולאחר מכן עוד אחת...
הבחין בכך מנהל המוסד שארגן בעצמו את הטקס, וחשש שעוד מעט לא יישאר קינוח. הוא לקח את המגש והניח אותו מעל ארון גבוה. בפעם הבאה שהגיע הנדיב הוא הבחין שהמגש איננו, עיניו שוטטו ומהר מאד נתקל במגש מוחבא מעל הארון. הוא נפגע עמוקות ופשוט עזב את המקום. למותר לציין שלא הרים תרומה גדולה כמקובל. בשיחה שהתקיימה לאחר מכן בינו ובין מנהל הארגון הצטדק האחרון באומרו שהוא חשש שכל הקינוח ייעלם. הנדיב ענה לו באלה במילים: תראה, היחסים ביננו היו שאני נותן ואתה מקבל, לא היתה לך שום הזדמנות להחזיר לי. בטח לא ברמת הסכומים שתרמתי לך במהלך השנים. פתאום נפלה לך הזדמנות חד פעמית, ואפילו מטופשת ־להחזיר לי. מה להחזיר לי ? שטויות והבלים. עוגיה. תראה איך נפלת. אתה מצפה ממני שאוותר לך מדי חודש על כספים רבים ואתה לא יכולת לוותר על כמה עוגיות? אני יודע שזה לא העוגיות, אלה הפחד שלא יהיה לך קינוח, אבל לא חשבת שיהיה נכון לוותר על הקינוח אפילו לא בשבילי אלא בשביל התרו-מות שלי? יכול להיות שאני אכלן גדול, אבל תסביר לי איך המוח שלך עובד ? הרי אתה יודע שאין לך שום תורם בסדר הגודל שלי וגם אם יש, הדבר הנכון ביותר לעשות היה לקלוט שאני אוהב את העוגיות הללו ולהציע לי עוד ועוד, אבל המידות הרעות שלך עבדו במקומך ותראה מה קרה״.
במתכוון הארכתי בדייקנות את פרטי הסיפור כי כמה שהוא מופרך וקטנוני, כך הוא מלמד על כולנו. במהלך השנים סיפרתי את שני הסיפורים הללו לבני אדם והתפלאתי לגלות שישנם (אמנם מיעוט) המצדיקים את האיש שויתר על דירה בת חמישה חדרים, העיקר שהוריו לא יתערבו לו, ומיעוט יותר גדול הצדיקו את מנהל הארגון שמנע את הקינוח מהנדיב מספר אחד שלו: ״אתה לא מבין״ הם אמרו ״זה ראש של אנשים, בן אדם אומר כל הכבוד שאתה תורם, אבל אל תהרוס לי את התוכניות״.
וזה בדיוק, אבל בדיוק העניין. לכל מידה רעה יש הסבר. עוד לא קם הקמצן שיגיד שהוא קמצן והעצבני שיודה שהוא מתעצבן על לא כלום (אני לא עצבני, עצבנו אותי), והקנאי שיודה שהוא מקנא, (״מה יש לקנא בו? אני פשוט לא מבין איך אפס כמוהו הגיע למעמד כזה...״) והעקשן שיודה שהוא עקשן(״יש לי עקרונות, לכם אין״).
כל הנושא של עבודת המידות, זה לשנות ממה שהראש שלך חושב ושהלב שלך מרגיש. לשבור את הדברים שאתה מוכרח / חייב לעשות. חשוב על המחשבה של האחר ולא רק על מחשבתך אתה. אך בני אדם פשוט מתקשים לראות את האחר. ההצעה בשורות אלה שאדרבה, גם תוך ראיית עצמם הם עשויים להגיע להתנהגות המתבקשת.
זה כלל לא פשוט, כי גם המחשבה מגוייסת למידות הרעות ובמקרים שיש בהם קורטוב אידיאולוגי, האדם בכלל מרגיש עצמו קדוש מעונה שהוא עצמו לא היה עושה את הדברים אבל הוא רואה חובה לעצמו, וכמו שאמר אחד מגדולי המוסר בדור הקודם: ״אנשים רעים, גם כשהם פועלים למען מטרה טובה, הם עושים זאת בצורה רעה״.
הדברים פשוטים מאד: מעבר לחיוב שחל על כל אחד לנהוג כשורה כלפי הזולת, הרי כל מעשה או הנהגה - גם מיטיבים איתו. כי בסופו של דבר כל דבר שאדם עושה - לעצמו הוא עושה. |