לפני מספר חודשים הזכיר הפרשן הכלכלי של ״דה מרקר״, נחמיה שטרסלר, את סיפורה של ״המחלה ההולנדית״. לא מדובר בעוד זן של השפעת העונתית שתוקפת המונים בימים אלה, אלא ב״מחלה״ כלכלית מענינת, שבה עודף הכנסות דווקא גורם לתוצאות עגומות. ממש ״צרות של עשירים״.

לפני כארבעים שנה גילתה הולנד מרבצי גז גדולים בים הצפוני. המתנה הבלתי צפויה מילאה את ההולנדים בעושר רב, והם העריכו שרמת החיים שלהם תעלה, סיפר שטרסלר, אבל ראה זה פלא, הגילוי השמח הסתיים במשבר כלכלי גדול. ההולנדים ייצאו כמויות גדולות של גז והכניסו לקופת המדינה כמויות גדולות של מטבע חוץ, והתוצאה היתה עודף גדול במאזן התשלומים, מה שגרם לייסוף חד של הגילדן ההולנדי ופגיעה קשה בתעשייה המקומית. ליצואנים היה קשה יותר לייצא, וליצרנים המקומיים שהתחרו ביבוא היה קשה יותר להתחרות עקב הייסוף שהביא להוזלת סחורות היבוא. כתוצאה מכך נוצר אז תהליך שבו התעשייה ההולנדית החלה להצטמצם ולפטר עובדים, כאשר הממשלה מגדילה הוצאות שוטפות. בסיכומו של תהליך נפגעה התעשייה, האבטלה עלתה, החוב הציבורי התרחב, האינפלציה עלתה, הריבית עלתה, ההשקעות נפגעו והצמיחה ירדה. המגזין הנודע ״אקונומיסט״, שניתח את המשבר שעבר אז על הולנד, טבע את המונח ״המחלה ההולנדית״, לתיאור מצב שבו מדינה זוכה באופן בלתי צפוי באוצר טבע גדול שבו התעשר עולמנו בברכת־שמים, אך היא משתמשת בו בצורה בלתי מחושבת, שגורמת דווקא לשקיעת הכלכלה. ממש, ״עושר השמור... לרעתו״.

ההקשר האקטואלי המקומי ברור: הויכוח הצפוי אודות הדרך בה ינוצלו ההכנסות הצפויות למדינה בעתיד בעקבות תגליות הגז הטבעי מול חופי ישראל. גורמים שונים קראו להיערכות מקדימה של הממשלה להשלכות תמלוגי מכירת הגז. לפי הערכות ועדת ששינסקי, עשויים התקבולים ממאגר תמר בלבד להסתכם בכ־2-3 מיליארד שקל בממוצע לשנה - למשך 30 שנה. ההנחה היא, כי להכנסות ממאגר תמר יתווספו בעתיד הכנסות ממאגרים נוספים - ואלה יחדיו יביאו להצטברות כספים שלאורך זמן עלולה להשליך על מאזן התשלומים במשק.

אלא שהדעות חלוקות בענין ניצול כספי העתק הצפויים לזרום לקופת המדינה. נגיד בנק ישראל, פרופ׳ סטנלי פישר, הציע לייסד קרן השקעות ממלכתית להשקעות במטבע זר בנכסים פיננסים בחו״ל. לעומתו, הציעו חברי הכנסת שלי יחימוביץ׳ וכרמל שאמה להקים ״קרן לאומית לניהול
הכנסות המדינה ממשאבי טבע מתכלים״, שתפנה את תקבולי מכירת הגז הטבעי לקידום הכלכלה והרווחה בישראל.

השבוע גילה אותו עתון כלכלי, כי בממשלה מתגבשת המלצה לפיה ניצול ההכנסות ייעשה ברוח המלצתו של נגיד בנק ישראל, ולפיה הכנסות המדינה העתידיות ממכירות גז טבעי ונפט לא ייבלעו בתקציב המדינה השוטף. במסגרת הדיונים הראשוניים על היעדים האפשריים לתקבולים שיגיעו מהמשאבים, נטען כי במטרה להימנע מתסמיני ״המחלה ההולנדית״, יש לפעול כך שכספי התמלוגים והמיסוי שתקבל בעתיד המדינה ממכירת הגז הטבעי, יופנו תחילה לכיסוי חלקי של החוב הזר בו נושאת ישראל. במקביל, תייסד המדינה קרן מיוחדת לצבירת כספים אלה, ובחלוף כמה שנים, יופנו התקבולים לקרן ייעודית במטרה להשקיעם בנכסים בחו״ל. כל זאת, כאמור, כדי להינצל מפגעי ״המחלה ההולנדית״, הכינוי שניתן לשינוי חד בשער המטבע המקומי כתוצאה מזינוק בהכנסות במטבע זר, בעקבות מכירת משאבי טבע.

בלא להיכנס לעצם הויכוח הכלכלי, דבר אחד ברור; המסקנה שכבר נכתבה במדור זה בשבוע שעבר: מדינת ישראל שוב אינה סובלת מבעיות תקציביות גרעוניות, המצריכות צימצום וגזירות כלכליות, אלא להיפך. הדבר מחייב חלוקה הוגנת של המשאבים הכלכליים, תוך התחשבות יתירה בכל אלה שאינם מצליחים להתמודד עם הנטל הכבד של קיום יומיומי, ובוודאי שעומדים חסרי־אונים בבואם לרכוש קורת־גג להם ולצאצאיהם.

את ״המחלה ההולנדית״ איננו מכירים מקרוב, אבל את ״המחלה הישראלית״ אנו מכירים היטב: אותה בעיה נפשית עמוקה שתקפה כמה מן הפקידים ומקבלי ההחלטות, הרומסים באופן אובססיבי את החלשים. אמנם, כמובן שגם כאשר קיים גידול בהכנסות, יש להיזהר מגישה פזרנית וחסרת אחריות, אך כאשר בברכת שמים עומדים לזרום תמלוגים בלתי־ צפויים, אין ספק כי יש לפעול בראש ובראשונה לצמצום הפערים, ולהזרים לפחות חלק משמעותי מן ההכנסות המרשימות, כדי לסייע בידי השכבות החלשות, שמזה שנים רבות נוהגת בהן המדינה מתוך גישה אטומה ומתעלמת.

כידוע, בעת הפולמוס סביב התמלוגים ובמסגרת הדיונים בועדת ששינסקי נטען, כי אוצרות הגז והנפט שמתגלים בקרקע ובחופי הים, אינם שייכים לאיש עסקים פלוני, אלא הם רכוש הציבור כולו. דברים אלה יש לזכור גם כאשר באים לחלק את העוגה. ההכנסות אינן שייכות לקומץ פקידים ומקבלי החלטות, אלא כל אזרחי ישראל שותפים בהן.