כשאריק איינשטיין ימות, אני אהיה מאוד עצוב. כשאהוד מנור מת לא הייתי עצוב. אמנם בתור ילד השתמשתי לא מעט באבניבי אובוהבב, פחדתי להגיד לבנות את האמת בצורה ישירה, אבל כשאהוד מנור מת חשבתי שבסך הכל היו לו הספקים יפים מאוד, אז יאללה. המוות של נעמי שמר לא נגע בי. ירושלים של זהב? יאללה יאללה, וכשהתברר שהלחן גנוב מהבאסקים אפילו הוצפתי שמחה לאיד. כשחנוך לוין נפטר בטרם עת (ביטוי מוזר, "נפטר בטרם עת", כאילו יש טיימינג נכון להזדכות על הגוף) בחורה אחת שמאוד הערכתי אמרה לי שחשוב להיות עצוב כי זו אבידה גדולה לתרבות הישראלית ובכלל. רציתי להגיד לה שחנוך עצמו, עושה רושם, היה מיוסר ובכלל לא מאושר, אבל פתאום גם היא נראתה לי מיוסרת ולא מאושרת, אז שתקתי. שנתיים אחר-כך היא התאבדה.

כשיוסי בנאי הלך לעולמו (גם "הלך לעולמו" הוא צירוף משונה. לכל מת יש עולם משלו? הם לא אמורים להצטופף בגן עדן, או בגיהינום, או בספישל לחג בערוץ שתיים?) הייתי עצוב. באותו ערב שייקה מהגשש התארח בחדשות של ערוץ 10, יעקב אילון ביקש ממנו להיזכר במטבעות הלשון הייחודיות של המנוח. שייקה – שהיום נראה לי יותר אנשים מכירים אותו בתור אלביס מאשר בתור שייקה – לא סיפק את הסחורה ויעקב ניסה לדובב אותו: "המפתחות בפנים, זה יוסי בנאי?"

שייקה ענה שלא, זה ניסים אלוני. צחקתי. אחר-כך חשבתי שבבוא היום, כשאגיע לגן עדן, אספר את האנקדוטה הזאת ליוסי בנאי והיא תצחיק גם אותו. אולי הוא אפילו ירצה שנכתוב משהו יחד. המחשבה הזאת מאוד שימחה אותי, אבל אז נזכרתי שאני חרא של בן-אדם, ושגם אם במקרה יש גן עדן, אין לי שום סיכוי להגיע אליו. נהייתי שוב עצוב, אבל זה כבר היה עצב על החיים של עצמי ולא על המוות של יוסי בנאי.

לעומת זאת, כשאריק איינשטיין ימות אני אהיה מאוד עצוב. כי אריק זה משהו אחר. אריק היה חבר של אורי זוהר. אורי זוהר! ולא אורי הנודניק של היום אלא אורי של פעם. נכון שבמבט לאחור ניתן למצוא גם באורי העדיין-לא-דוס לא מעט פגמים, אבל רצוי לזכור שהיו סיקסטיז, והיה חשוב למתוח את הגבולות (אפילו רק כדי להבין שבסוף הכי טוב בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים). (וחוצמזה, עדיף להסתכל קדימה מאשר מבט לאחור).

וזה לא רק אורי זוהר. אריק יצר גם עם שלום חנוך, וצ'רצ'יל, ושמוליק קראוס וג'וזי כץ, ושם טוב לוי, ומיקי גבריאלוב, ועלי מוהר, ועוד רבים וטובים. צריך לדעת למי לחבור. אם לי היו חברים כאלה, גם אני הייתי מצליח. אבל אריק, שלא תבינו לא נכון, היה מתעלה גם בכוחות עצמו. הוא הרי הצטיין בכל מה שעשה. למשל, הוא היה אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה. הייתי מת להיות אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה, או בקפיצה לרוחק. אני מוכן להסתפק אפילו באלוף הארץ לנוער בקפיצה משולשת, שזו קפיצה מוזרה שמבצעים אנשים מוזרים, אבל...

היו כמה בחורות ששאלו אותי מה היה רגע השיא בחיים שלי. מן שאלה כזו של דייט ראשון, מייד אחרי ה"אז מה, אתה יוצא הרבה לבליינדייטס?", וקצת לפני ה"אם היית חיה איזה חיה היית?". תמיד עניתי שבתיכון כבשתי שער ניצחון בגמר אליפות הבית-ספר. מעשרים מטר. לחיבורים. בדקה האחרונה. של ההארכה. אהבתי את התשובה הזאת, גם הבחורות. בתכל'ס זה לא היה בתיכון כי אם בחטיבה, לא בול בגמר, לא מעשרים מטר אלא משניים ובכלל בעטתי לקורה. אריק (שמתי לב שויתרתי על ה"איינשטיין", אני מקווה שהוא לא יחשוב שזו חוצפה) בחיים לא היה מפספס כזאת הזדמנות וזו עוד סיבה למה אני כל-כך אוהב אותו.

אין, כשאריק נזכר בהיא מהגימנסיה, אני מתגעגע להילה (אבל לא חושב שבשבילי היא אבודה. בפירוש לא, אין לי ספק שמתישהו, כנראה בגלגול הבא או בזה שאחריו, נהיה זוג). כשהפועל מפסידה אני שם את "סע לאט" וחושב שזה גם קצת כיף לאוהדים שאוכלים להם ת'לב, ויש גם את השיר שאני שומע כל פעם שהסתיו, עם הענן, ועם הרוח המייבב, ויש את השיר שקיץ בא ושוב זה חם, ואת השיר של הרגע שעוד מעט כולם ילכו, שנינו נוכל להיות לבד.

אמנם אמנים, לפחות אלה הטובים שבהם, נשארים איתנו לנצח, או לפחות עד שגם הקדנציה שלנו מסתיימת, וממילא כל סוף הוא שרירותי, אבל עם אריק אני מרגיש אחרת. כשהוא ימות הוא ישיר ש"כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הארוכים העצובים" – ואני אתעטף בתוגה.

- "אתה לא יודע מה זה תוגה, לא באמת".

למה את חושבת ככה?

- "למה אכפת לך רק מעצמך, זה למה. הזולת לא באמת מעניין אותך. אפילו כשאבא שלך מת, לא באמת היית עצוב. וגם כשאריק איינשטיין ימות לא תהיה עצוב, רק תשכנע את עצמך שאתה עצוב, כדי להרגיש רגיש".

לא נכון. כשאריק ימות אני אהיה מאוד עצוב.

- "אתה לא".

אני כן.