כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    פינגווין הזהב 2010 - הזוכים

    0 תגובות   יום ראשון, 9/1/11, 16:56

    ''

     

    הסרט הכי מוערך יתר המידה

    זו הקטגוריה היחידה שבה אני לא מפרגן, אלא מוציא את כל הקיטור כלפי סרט שבאמת שאין לי מושג מה ההתלהבות ממנו. סרטים מוערכים ומכובדים ממנו מלאו כבר את המשבצת, אבל עדיין לא היה לי שום ספק במי לבחור. הילדים בסדר ממחיש קלישאה שהמצאתי במיוחד עבורו (כן, נו...): סרט שמציג בדקה הראשונה בני נוער מסניפים קוקאין ולא מתייחס לכך בהמשכו, מעיד על כתיבה מרושלת ונסיון מוגזם לזעזע. הילדים בסדר מספר על זוג לסביות שמגדלות ילדים, שניהם תוצאה של תרומת זרע מאותו גבר מסתורי (אני לא בטוח אם ניתן באמת לבקש סידור כזה, אבל את זה אשאיר כבר לבנקאי זרע מוסמך). שני הילדים מתבגרים ויוצרים קשר עם האב הביולוגי, מה שמוביל לתהפוכות במשפחה. נשמע כמו מתכון לקומדיה חביבה, אלא שמדובר בסרט שהחביבות היא ממנו והלאה. הדמויות בלתי נסבלות, במיוחד של האב שהוא אוסף של קלישאות על מורדים מתבגרים. הוא מפחד ממחויבות, מנסה לזיין כל דבר עם שדיים, חי מחוץ לעיר וכן, יש לו אופנוע. כמובן שיש לו אופנוע, כי לאיזה מורד שחי אחרי 1976 אין אופנוע? המשחק של רופאלו כל כך גרוע, שאני מתקשה לשפוט אם היה בכלל בהכרה בזמן הצילומים. הוא רק ממלמל כל הזמן שורות נטולות רגש, גם כשהתסריט דורש ממנו להיות נסער או מלא אושר. ג'וליאן מור ואנט בנינג, האמהות האוהבות (את הילדים ואחת את השניה), הן שתי שחקניות שאני לא מת עליהן, אבל מוציאות גם הופעה טובה מדי פעם. זו איננה אחת מאותן פעמים.

    בכל הנוגע לתסריט, הסרט צפוי ולא אמין. הילדים לא מדברים כמו מתבגרים, אלא כמו פרשנים לענייני מה הסרט מנסה לומר לנו. הסיפורים האישיים שלהם נזנחים באמצע לטובת היחסים בין המבוגרים, שהם דמויות הרבה יותר מקובעות ואובר-דרמתיות. אדגיש זאת שוב, התסריט לא מתמקד בדמויות היותר עמוקות, אלא מציג איזו דרמה גדולה בחיים הפרטיים שלהן ומפסיק לספר אותה באמצע, כדי שנוכל לראות את המבוגרים דורכים במקום. יש התקדמויות עלילתיות, אבל הן פתאומיות ומתבססות על טיפשות של דמויות יותר מאשר על הגיון. ישנו גם עניין הסקס. לא אפרט יותר מדי, כי אפילו סרט שאני לא אוהב, אסור להרוס למי שטרם ראה. רק אזכיר שאחד מהדברים שיותר מציקים לי בסרטים, הוא סצנות מין מפורטות מעבר לנדרש. אין לי משהו עקרוני נגד סקס בקולנוע, אבל כשזה מפורש מדי, אני חש לפעמים כאילו הבמאי/ת אונס/ת את השחקנים כדי להבהיר נקודה שהיה ניתן להעביר בקלות בעשירית מהזמן ובחמישית מהתנוחות.

    אלה רק כמה מהדברים שהפריעו לי בהילדים בסדר. אם אתחיל לפרט את כל הפגמים שמצאתי, לא ישאר מקום לכתוב על הסרטים שכן אהבתי. טוב, לא באמת. זה בלוג ואני לא מוגבל במספר המילים, אבל הבנתם את הכוונה.

    מועמדים נוספים: חלב הצער, סופר צללים, פרשס

     

    העיצוב הטוב ביותר

    כמעריץ של מונטי פייתון, אני מאוד אוהב את סרטוני האנימציה שחברו בין מערכונים בקרקס המעופף ובסרטי החבורה. זו אחת הסיבות שכשצפיתי במופע הפלאים של דוקטור פארנסוס, עברה בי התחושה שטרי גיליאם חוזר לעצמו. מבחינת תוכן ובימוי, הסרט רחוק ממה שגיליאם עשה בשנות השמונים והתשעים, אבל הוא יצר עולמות שלמים שאין מקום לטעות לגבי המח הקודח ממנו יצאו. הסרט לא מבזבז זמן וזורק את הצופה היישר למרכז העלילה. חוליגן שיכור עולה על הבמה של דוקטור פארנסוס (שקיבל את התואר באותה אוניברסיטה עם דוקטור שקשוקה), עובר דרך מראה מוזרה ומוצא עצמו ביער עשוי בקבוקים ריקים. הוא מקבל הזדמנות לעלות על מדרגות ענק המייצגות את שלבי הגמילה, אולם הוא נכנס למשקה אחרון בפאב קטן ומוזר ובכך, מאבד את נשמתו. זו רק התרחשות אחת מבין אינסוף האפשרויות שמבעד למראה. כל אדם שעובר דרכה, מגיע לעולם הבנוי מיצריו וחטאיו ועליו לבחור בין גאולה לבין אבדון. רגע אחד, בו יוצא מהאדמה ראש של שוטר ענק, הזכיר לי במיוחד את ימי הקרקס המעופף. גיליאם יצר פעם מעברון מגזרי נייר עם תמונה מאוד דומה, רק שכעת, האנימציה הממוחשבת מאפשרת לו לזנוח גזרי נייר ולברוא עולם שלם ומלא בפרטים ובצבעים שכולו, כל פעם מחדש, תחרות על נשמתו של המבקר. נראה שהיה אפשר לביים סרט שלם רק מהמסעות מבעד למראה, אולם העלילה מתרחשת ברובה בעולם האמיתי, או לפחות משהו שנראה כמו העולם האמיתי. אני לא בטוח בכמה מנזרים אמיתיים הנזירים מרחפים באוויר בעודם משננים את אותו סיפור, או כמה מופעים נודדים כוללים אדם המלובש ומאופר כמרקורי ונערה יפה בתחפושת חוה.

     

    ''

     

    מועמדים נוספים: אינוויקטוס, NINE, מר שועל המהולל, מבט מגן עדן, אליס בארץ הפלאות, קיק אס, איירון מן 2, אגורא, התחלה, האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם, הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1

     

    האפקטים הטובים ביותר

    בדרך כלל, שיקול עיקרי שלי בבחירת הזוכה על האפקטים הוא עד כמה האפקטים נראים מציאותיים. אני לא מתכוון עד כמה הם נראים כמו משהו מהעולם האמיתי (אחרת כל סרטי הפנטזיה נפסלים אוטומטית), אלא עד כמה השילוב בין האפקטים לעולם המצולם אמין. מסיבה זו, נמצא כאן גם סרט כמו "אינוויקטוס" שאינו עמוס אפקטים, אולם נעשתה עבודה מדהימה במילוי אצטדיונים שהיו חצי ריקים במציאות, בעזרת מחשב. לעומת זאת, "מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס" לא מועמד, כי האפקטים בו בולטים במידה צורמת מול השחקנים האמיתיים.

    אולי קצת מפתיע שבחרתי בסרט בו קיים הניגוד הגדול ביותר בין האפקטים לבין הסביבה בה הם משולבים. סקוט פילגרים נגד העולם מבוסס על קומיקס אמריקאי (של יוצר קנדי) ששואב חלק גדול מההשראה שלו מעולם משחקי המחשב ומנסה להראות כמו אנימה. העיבוד הקולנועי שלו ממחיש כמה שרק ניתן את שלושת העולמות עליהם הוא מבוסס. יש בו מעברים ומילים מרחפות כמו בקומיקס, דמויות נעות על רקע דומם כמו אנימה וקרבות דמויי משחק מחשב. כשמנצחים יריב, הוא הופך למטבעות שניתן לאסוף. כשמישהי מצהירה על אהבתה, המילה "אהבה" שטה ליעדה כענן ורוד שיוצא מפיה. כשלהקה מנגנת, הרעש הוא חזותי לא פחות משהוא שמיעתי. אין כמעט אף סצנה בסרט בה לא נעשה שימוש באפקטים בולטים לעין. זו יכולה להיות הגזמה מכוונת של פעולה, הילת כח שאופפת דמות, נשק שנשלף מתוך חולצה, במה שקורסת לתוך עצמה, החלקה על סקייטבורד במהירות על-אנושית, או פשוט תוויות מרחפות באוויר שמסבירות אילו מהחפצים בדירה שייכים לסקוט ואילו מהם שייכים לשותף. האפקטים נמצאים בכל פינה ומעוררים תהיה מה קיים במציאות ומה רק בראשה של הדמות. יכול להיות שחשיפה מוגזמת למשחקי מחשב גרמה לסקוט לדמיין את הכל, אבל לעולם לא נדע, כי זה משתלב כל כך טוב עם החיים הקטנים והיקרים שלו.

    מועמדים נוספים: אינוויקטוס, מבט מגן עדן, שאטר איילנד, אליס בארץ הפלאות, קיק אס, איירון מן 2, אגורא, התחלה, הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1, טרון: מורשת, מאצ'טה

     

    הפסקול הטוב ביותר

    זו כנראה הייתה הבחירה הקלה ביותר של השנה. אמנם סרטים כמו "מאצ'טה" (עם שילוב של רוק, גיטרה לטינית ושירת אווה מריה) ו"התחלה" (דו קרב מתמשך בין האנס זימר ואדית פיאף) נתנו קצת פייט, אבל היה ברור שיש פסקול אחד שהיה גם איכותי וגם הכתיב את הקצב בסרט יותר מכולם. גיבור סקוט פילגרים נגד העולם הוא חבר בלהקה, אז מתבקש שיהיו גם שירים בפסקול. כל אחד מהשירים האלה הוא קליט ומתוחכם ויוצר חיבה מיידית ללהקה. זה חשוב, כי היא מתחרה בלהקות אחרות שגם להן שירים טובים מאוד. השיא הוא אולי בשיר "Black Sheep", של להקת מטריק, שמבוצע בסרט בידי הלהקה הפיקטיבית "The Clash at Demonhead". יש בשיר הזה הרבה אנרגיה, אבל גם המון רגש נסתר שמלווה את היחסים בין הלהקות ובין סקוט לסולנית. למעשה, הוצמדו ללהקות שירים כל כך מתאימים, שאין פה הרכב אחד שלא הייתי רוצה שיתקיים גם במציאות. גם לרמונה פלאוורס, מושא אהבתו של סקוט, יש שיר נושא הנשמע ברקע ועליו אחראי לא אחר מאשר בק, מי שהופקד גם על עיבוד חלק מהמוזיקה בסרט. כדי להתאים באמת לסגנון המעורב, הפסקול כולל הרבה קריצות לתרבות הפופ, כמו נעימת הנושא של "סיינפלד" בסצנה המתנהלת כמו סיטקום משנות התשעים, או מוזיקה ממשחקי מחשב מוכרים, כמו "זלדה". סקוט פילגרים נגד העולם הוא סרט כל כך מלא רפרנסים, שאם היה מוצג בסמל-או-ויז'ן, הייתם כנראה מריחים במהלך הצפיה את שאריות הפיצה מהשפם של מריו ואת הספרון המצורף לדיסק של ביצ'ווד ספרקס.

    מועמדים נוספים: מר שועל המהולל, הנסיכה והצפרדע, קיק אס, לב לא שפוי, איירון מן 2, מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס, צעצוע של סיפור 3, התחלה, הרשת החברתית, הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1, טרון: מורשת, מאצ'טה

     

    הקומדיה הטובה ביותר

    להבדיל מגלובוס הזהב, לא מדובר בסרט הטוב ביותר שהוא במקרה קומדיה. הקטגוריה הזו שופטת מהו הסרט שעובד הכי טוב בתור קומדיה, מתחילתו ועד סופו, בלי קשר לאיכותו כיצירה קולנועית. טוב, האיכות קשורה מן הסתם, מכיוון שסרט מאיכות ירודה יהיה מבדר רק מהסיבות הלא נכונות ולא זה מה שאני מחפש. "צעצוע של סיפור 3" ו"סקוט פילגרים נגד העולם" מכילים כמה מהרגעים הקומיים המוצלחים של השנה, אבל הם מצליחים גם בזכות קטעים לא מצחיקים בכלל. הסרט שבא מתוך מטרה מובהקת להצחיק ועושה זאת בצורה היעילה ביותר השנה, הוא החברים של ניקולא. הגעתי לסרט בלי ציפיות למשהו מיוחד. אחרי הכל, זה סרט ילדים צרפתי שבנס, הוקרן בגרסה לא מדובבת, כך שגם מבוגרים יכלו לקנות כרטיס בלי לסחוב ילד/אחיין/גמד הומלס כתרוץ לכניסה לאולם. לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי עד כמה לא הערכתי נכונה את הסרט.

    קודם כל, היה רמז ענק שאיכשהו פספסתי לפני הצפיה: הסרט מבוסס על דמויות וספרים שיצר רנה גוסיני, האיש שכתב את ספרי "אסטריקס". הייתי צריך לקלוט את זה הרבה יותר מוקדם, מכיוון שאני מת על ספרי אסטריקס ורואה בהם דוגמה להומור איכותי שלא צריך לחפש בכח כדי להצחיק. החברים של ניקולא הוא בדיוק סגנון ההומור הזה, שאני כל כך מעריך. יש בו הרבה בדיחות שמתבססות על מבוכה וטעויות זיהוי, אבל הוא לא מביך. כשדמות עושה משהו מטופש, אפשר להבין את המניעים שלה ולצחוק כשהדבר מוביל לסדרה של התרחשויות משעשעות. סצנה בה אמו של ניקולא לומדת נהיגה, ממחישה עד כמה ההומור לא הולך לכיוונים הצפויים ביותר. אני באמת לא רוצה לגלות יותר מדי, אבל האופן בו הסצנה מנצלת סכנה גדולה כדי להעלות חיוכים ללא נפגעים, הוא פשוט נפלא. העלילה סובבת סביב החשש של ילד שהוריו רוצים תינוק חדש שיחליף אותו, אבל היא מורכבת מהרבה סיפורי משנה שמשתלבים זה בזה בצורה נאה. הדמויות סטראוטיפיות, אבל הבדיחות הן לא על חשבונן, אלא נעזרות בהן כאמצעי להשלמת שורת המחץ. השמן אוהב אוכל, אבל הוא גם חבר טוב. החנון של הכיתה שנוא, לא כי הוא חנון, אלא כי הוא מסבך אחרים בצרות. העצלן שתמיד מרחף לא יודע אף תשובה נכונה, חוץ מברגע האחד בו נדמה שגורל כל מערכת החינוך בפריז תלוי בו. החברים של ניקולא מתרחש בשנות השישים והיה מצחיק באותה מידה גם אם היה נכתב לפני חמישים שנה וגם אם יכתב בעוד חמישים שנה. זה הומור שהוא על-זמני וישרוד הרבה אחרי אלה שמנסים להצחיק בכח איפה שאפשר לספר בדיחה פשוטה.

     

    ''

     

    מועמדים נוספים: זה מסובך, מר שועל המהולל, דייט לילי, צעצוע של סיפור 3, האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם, זוהי סדום, אני אוהב אותך פיליפ מוריס, RED

     

    שחקנית המשנה הטוב ביותר

    מעטות הפעמים בהן אני מסכים לחלוטין עם הבחירות של מצביעי האוסקר, במיוחד בקטגוריות המשחק. עם זאת, ההופעה של מוניק בפרשס כל כך טובה, שאין לי ברירה אלא ללחוץ יד וירטואלית לכל חברי האקדמיה ולהזמין אותם לכוס שוקו חמה. לא הכרתי את מוניק לפני כן, כך שלא נחשפתי להופעות הקומיות שלה. מבחינתי, מארי היא התפקיד שמייצג את יכולותיה של מוניק, אישה שבכלל מוכרת בארצות הברית כבדחנית לא קטנה. מארי היא התגלמות הרוע הלא מודע לעצמו. היא מתעללת בבתה, מעליבה אותה קשות וזורקת עליה חפצים בהתפרצויות זעם. היא לא דואגת למשפחתה ולא מנסה להבטיח לה חיים טובים יותר, אבל כשהעובדת הסוציאלית מגיעה, מארי מעמידה פנים של הסבתא הכי טובה בעולם שרק עתיד בתה וילדיה חשובים לה. קורים לדמות הראשית בסרט כל כך הרבה דברים רעים ועדיין, ברור שמארי היא הגורם העיקרי לכך. אפשר להאשים את החברה, אפשר להאשים את מערכת החינוך, אבל לאנשים אחרים בסביבה יש לפחות מישהו תומך. מוניק מגלמת את מארי כדמות נטולת אמפתיה כלפי מישהו מלבד עצמה, שבכל זאת מציגה את עצמה כקורבן האמיתי בסיפור. אחרי הצפיה בפרשס, היה לי קשה להאמין שאת המפלצת הזו מגלמת אישה שמפורסמת יותר בהעלאת חיוך על פניהם של אנשים. מוניק נכנסה לדמות בצורה כל כך טוטאלית, שכשעלתה לקבל את פרס האוסקר, חששתי ברצינות שהיא עומדת להשליך אותו על גבורי סידיבה (שמגלמת את בתה), כי לא נראה לה שהפסלון עשוי מזהב טהור.

    מועמדות נוספות: וירה פרמיגה – תלוי באוויר, אנה קנדריק – תלוי באוויר, אן האת'אוויי – יום האהבה, רוז מק'אייוור – מבט מגן עדן, קלואי מורץ – קיק אס, יעל סגרסקי – הדקדוק הפנימי

     

    שחקן המשנה הטוב ביותר

    מאם מכה, לאב מלא רחמים. יהודה אלמגור בהדקדוק הפנימי מגלם את משה, ניצול שואה בבית שבו לא מדברים על מה שהיה באירופה. הטראומות והכעס שבפנים, חייבים להישאר עצורים בשל מוסכמות החברה. אין לו על מי להוציא את זה ולמרבה המזל, הוא טיפוס חיובי בסך הכל. הוא מטפל בעץ נגוע תולעים מרצונו, משחק עם הילדים, אבל גם מאיים עליהם בחגורה כשהם חוצים את הגבול. סדרה של סצנות מציגות את יחסיו הלא ברורים עם שכנה מפתה, ניצולת שואה גם היא. לא ברור אם הוא נמשך אליה, או פשוט אוהב שיש עם מי לחלוק את הכאב. זה כאב שנגרם לא רק ממה שעבר עליהם, אלא גם מכך שנאסר עליהם לדבר על כך, כי הלכו כצאן לטבח, בניגוד מוחלט לאתוס הציוני. הדקדוק הפנימי עוסק בהרבה דברים וכמעט כולם קשורים להתבגרות ולמאצ'ואיזם יהודי. משה הוא מאצ'ו רגיש, אבל הוא לא צבר ויודע בדיוק כמה חלש הגוף היהודי יכול להיות כשאינו מלווה בצבא חזק ובתעמולה ממשלתית אוהדת. בשפת הגוף שלו, יהודה אלמגור מבטא המון כאב, לצד רצון לחיות את הרגע. הכתפיים שלו שפולות, המבט אף פעם לא מורם בגאווה, מה שלא מונע ממנו לטפס על עצים ולהשתובב לעתים כמו ילד. מה שעבר עליו בעבר נשקף בעיניו ומה שעובר עליו עכשיו, נשקף בקולו. כשהוא כועס על בנו שמתקן את העברית הקלוקלת שבפיו, ברור שלא מדובר בגאוה לשונית. זה אדם שהגיע לארץ כדי שיפסיקו לדרוך עליו, רק כדי למצוא שדורכים עליו גם בביתו.

    מועמדים נוספים: סטנלי טוצ'י – מבט מגן עדן, טום ווייטס – מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס, ג'וזף גורדון לוויט – התחלה, קיירן קאלקין – האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם, רייס איפנס – הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1, רוברט דה נירו – מאצ'טה

     

    השחקנית הראשית הטובה ביותר

    השנה היה קשה במיוחד למצוא מועמדות ראויות בקטגוריה זו. גם בשנה שעברה לא היה קל, אבל מצאתי יותר משתי הופעות נשיות בתפקידים ראשיים שבאמת היו טובות בעיני. במהלך 2010, לא נתקלתי כמעט באף אחת כזו וכשאני מנסה לחשוב על תפקידים נשיים בולטים שאולי פספסתי (לא כולל סרטים שעוד לא הופצו בארץ), אני מבין כמה מעט כאלה קיימים כרגע. זו לא רק תופעה הוליוודית, אלא כלל עולמית. נדמה שפחות ופחות תפקידים ראשיים נכתבים לנשים ואלה שכן, הם לרוב של דמויות משעממות שלא נשארות בזכרון לאורך זמן. אני מניח שפה אני אמור להכות על חטא בגלל חוסר החיבה שלי כלפי "הילדים בסדר" שהיה יכול לספק לי שתי מועמדות פוטנציאליות, אבל אני חושב שכבר הבהרתי דיו למה אף אדם שקשור לסרט הזה לא מקבל אצלי הרבה כבוד.

    רק לקראת סוף השנה, נתקלתי בתצוגת משחק שבאמת ראויה לפרס. מדובר בהופעה של רות ניירה בביום שבו אלוהים עזב, סרט בלגי שלא זכה להפצה מסחרית בישראל. הסרט עצמו, העוסק ברצח העם ברואנדה מנקודת מבט של אישה המסתתרת מפני רודפיה, לא מוצלח במיוחד. הבמאי/תסריטאי כל כך מנסה לתת למינימליזם לעשות את העבודה, שהוא שוכח לגרום לנו להבין ממה ז'קלין (הדמות הראשית) מפחדת כל כך. המזל הוא שניירה היא שחקנית מספיק טובה בכדי להביע את התחושות הנחוצות גם בלי תסריט טוב. כשהיא מסתתרת בעליית גג, המצלמה מתמקדת בפניה כשבחוץ נשמעות מהומות. היא לא יוצאת מהדמות, למרות שחולפות דקות ארוכות ללא החלפת זווית צילום. בסצנה אחרת, היא מסתתרת בנהר ומתלבטת האם לתת לגבר שמושיט לה ענף לחלץ אותה, או להישאר במים, הרחק מאונס ורצח אפשריים. היא לא מדברת הרבה, אבל האימה מתבטאת היטב בעיניה ובחוסר היכולת שלה לנוע בהחלטיות לשום כיוון. הדבר זוכה לניגוד ברור בסצנת הפתיחה, בה היא משחקת עם ילדיה ונראית מאושרת. מבין מעט ההופעות הנשיות הטובות שראיתי השנה, זו בהחלט היחידה שבאמת הצליחה לגעת ולשכנע שמדובר בדמות שחיה מעבר לדפי התסריט. הסרט לא משהו, אבל רות ניירה מצילה אותו מלהיות משעמם לחלוטין.

     

    השחקן הראשי הטוב ביותר

    הייתי מאוד קרוב לבחור בג'סי אייזנברג על "הרשת החברתית". ההופעה שלו בתור מארק צוקרברג, כגאון ממורמר שלפעמים נותן לאחרים להוליך אותו ולעתים, מושך בחוטים בעצמו, הייתה מרשימה עד מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שהוא מציג את צוקרברג במסירות כאדם קר ונטול רגש. למרות זאת, הוא יאלץ להסתפק במועמדות בלבד, כי יש שחקן אחד, ותיק ומוכר יותר, שהצליח להוציא ממני את התגובה הבאה (ציטוט מדויק): "וואו, ג'ים קארי ממש יודע לשחק". אמנם ידעתי כבר שיש לו כשרון דרמתי לא מבוטל, אולם באני אוהב אותך פיליפ מוריס, קארי מתעלה על עצמו ומציג קשת אדירה של רגשות. בתחילת הסרט, הוא בעיקר ליצן בעל נטיה לסלפסטיק, כפי שהיה כשהחל באמת להתפרסם. רק במחצית השניה של הסרט, האנרגיות שלו מנוצלות לרגעים דרמתיים מרשימים. אני מעריך הופעה קומית טובה, אבל ג'ים קארי תפס אותי לא מוכן דווקא במונולוג רציני לחלוטין שמגיע עד כדי דמעות. הוא מגלם דמות שמתמחה ברמאויות וביצירת זהויות בדויות, כך שגם כאשר נראה שהוא נמצא בנקודת שפל, לא ניתן לדעת האם זו האמת, או שהכל זיוף ועוד מעט יקפוץ שוב על הרגליים. הדבר המדהים ביותר בסרט הוא שלא שונו פרטים רבים מהסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס. זה סיפור מדהים שדי התפספס בעיבוד הקולנועי. למרות זאת, מי שבהחלט לא מפספס הוא השחקן הראשי, שכמה שלא ניתן לסמוך עליו אפילו לרגע, מזייף כל כך טוב שאין ברירה אלא להאמין לו ולהתפלל לטוב.

     

    ''

     

    מועמדים נוספים: מורגן פרימן – אינוויקטוס, ג'ף ברידג'ס – לב לא שפוי, הית' לדג'ר – מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס, ג'סי אייזנברג – הרשת החברתית

     

    התסריט הטוב ביותר

    לא ציפיתי שדווקא זו תהיה הקטגוריה בה יהיה לראשונה זוכה חוזר. בתשע השנים בהן אני עורך את פינגווין הזהב, לא היה אף אדם שזכה פעמיים באותה קטגוריה. טוב, זה היה צריך לקרות מתישהו. לפני שלוש שנים, זכה מייקל ארנדט בפינגווין הזהב על התסריט שכתב ל"מיס סאנשיין הקטנה". השנה, הוא זוכה שוב, הפעם על צעצוע של סיפור 3. יש כל כך הרבה השגים חריגים הקשורים להצלחה של הסרט הזה. זהו סרט שלישי בסדרה שלא רק שאינו נופל מקודמיו, יש שיגידו שהוא אף מתעלה עליהם (ולא מדובר במשוכה פשוטה לעבור). הדבר המדהים הוא שמייקל ארנדט לא היה מעורב בשום צורה בכתיבת שני סרטי צעצוע של סיפור הקודמים. הוא הובא במיוחד כדי לכתוב את החלק השלישי והפך את כל הסדרה לשלמה יותר. גם לי הייתה תחושה שהחלק השלישי בטרילוגיה נכתב תוך מחשבה על הצופים שראו את הסרט הראשון כילדים, גדלו כמו בני האדם בסדרה ומגיעים כעת לפרידה נרגשת מהדמויות האהובות. מייקל ארנדט לא סתם מבין את מהות הדמויות והקשר ביניהן, הוא ממש המציא אותם מחדש. יש לו את החוצפה לפתח דמויות שכבר הוכיחו את עצמן יפה מאוד ולהסביר אותן טוב יותר מאלה שהמציאו אותן כשארנדט עוד היה בסך הכל העוזר של מתיו ברודריק (אני מקווה בשבילו שהתפקיד לא כלל סחיבת שקיות עבור שרה ג'סיקה פרקר).

    התסריט שארנדט כתב כל כך שלם ומתעתע, שלראשונה אי פעם, ראיתי סרט של פיקסאר והייתי במתח לגבי גורל הדמויות הראשיות. בכל סרט אחר של החברה, הסוף נוח לעיכול ולא מאיים על שלוות הצופים. בצעצוע של סיפור 3, יש רגע שבו הייתי לחלוטין בידיו של התסריטאי ולא היה לי מושג מה עומד לקרות והאם באמת ירשו לסדרה להסתיים בטון כזה. אני מסורתי יחסית בבחירת התסריטים החביבים עלי. תמיד אעדיף נרטיב מוצק ודמויות שמתפתחות לאורך הסיפור, מאשר משהו נסיוני מדי. צעצוע של סיפור 3 הוא דוגמה נפלאה למאפיינים הללו, בתוספת הרבה הומור, דמעות ותחושת סיפוק שנדיר למצוא בסרט כלשהו.

    מועמדים נוספים: ג'ייסון רייטמן / שלדון טרנר – תלוי באוויר,  אדוארדו סאצ'רי / חואן חוזה קמפנלה – הסוד שבעיניים,  טרי גיליאם / צ'רלס מקיואן – מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס,  לורן טירארד / גרגוייר ויניירון – החברים של ניקולא,  כריסטופר נולאן – התחלה,  מייקל באקול / אדגר רייט – האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם,  ניר ברגמן – הדקדוק הפנימי,  אהרון סורקין – הרשת החברתית

     

    הבימוי הטוב ביותר

    אם לא ציינתי את זה מספיק עד עכשיו, סקוט פילגרים נגד העולם הוא שילוב של מספר מדיומים שלכאורה, אינם מתפקדים לפי אותה מערכת חוקים. בשביל שפרויקט כזה יעבוד, צריך במאי שיודע לשלב בין סגנונות וז'אנרים שלא נהוג לראות תחת קורת פילם אחת. אדגר רייט צבר את הנסיון בסרטים כמו "מת על המתים", המשלב בין קומדיה לסרט זומבים ו"שוטרים לוהטים", המכיל את אחת מסצנות האקשן הארוכות והפחות הגיוניות שאי פעם נוצרו, לפחות בבריטניה. לאיש הזה יש ראש יוצא דופן, כזה שבזמן שרוב בני האדם מעבדים משפט אחד, מתחיל כבר לכתוב את הפרק הבא. כדי לשלוט באוסף מקטעים כמו הסיפור של סקוט פילגרים, על כל האפקטים והשירים הנלווים ולא לאבד שליטה אפילו לרגע, דרוש מטורף. למרבה המזל, אדגר רייט מעולם לא טען להיות בריא בנפשו. אני תוהה כמה שעות העביר מול משחקי מחשב ישנים, ספרי קומיקס וסדרות אנימה בכדי לספוג לתוכו את הרעיונות שטווה בריאן לי אומאלי ברומן הגראפי עליו הסרט מבוסס. כמה שלא יהיו, אין ספק שרייט תפס את הפרינציפ וידע בדיוק מה עליו לעשות.

    הגדולה בבימוי של סקוט פילגרים נגד העולם איננה רק ביכולת ליצור סרט כה מסוגנן ואפי. ישנן גם נגיעות של במאי שהיו משדרגות כל סרט, ללא קשר לז'אנר. קחו לדוגמה סצנת הופעה, בה יש שוט של כמה שניות על הקהל. סקוט נבלע בין האנשים, אבל אנחנו יודעים בדיוק היכן הוא נמצא, כי רמונה צבועת השיער בולטת בין כל האנשים האפורים. רגע לאחר מכן, אנחנו מבינים שסקוט הרבה פחות מרכזי בסצנה ממה שחשבנו. לרמונה יש קשר למישהו על הבמה והיא בולטת בעיניו כמו שרק בחורה כחולת שיער יכולה לבלוט בים של היפסטרים צעירים. עוד דוגמה: כאשר סקוט ניצב לראשונה מול מתיו פאטל (האקס הראשון), הוא מצולם מבין רגליו של פאטל, מה שיוצר אשליה כאילו סקוט קטן וחלש לעומתו. זו התחושה של סקוט באותו רגע, לצד הבלבול וחוסר היכולת להעריך מה עומד לקרות ומי האיש המוזר שרוצה להילחם בו. רק לאחר מכן, אנו מבינים מה שוויו האמיתי של פאטל.

    מועמדים נוספים: ג'ייסון רייטמן – תלוי באוויר,  ווס אנדרסון – מר שועל המהולל,  מתיו וון – קיק אס,  טרי גיליאם – מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס,  לורן טירארד – החברים של ניקולא,  לי אונקריץ' – צעצוע של סיפור 3,  כריסטופר נולאן – התחלה,  ניר ברגמן – הדקדוק הפנימי,  דיוויד פינצ'ר – הרשת החברתית,  דיוויד ייטס – הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1,  דורון צברי - המדריך למהפכה,  רוברט רודריגז / אית'ן מניקיז – מאצ'טה

     

    הסרט הטוב ביותר

    רשימת המועמדים

     

    הבחירה לא הייתה פשוטה, מאחר וזו הייתה שנה קולנועית מרתקת. לא היו הרבה סרטים פורצי דרך, כמו שהסרטים המשתייכים למיינסטרים כללו כמה שנצלו את האמצעים המוכרים למקסימום. בסופו של דבר, ההכרעה היא לא רק על פי איזה סרט הכי איכותי או מקורי, אלא בעיקר על סמך מהו הסרט שאני הכי אהבתי השנה, ללא התחשבות בגורמים חיצוניים ושיקולי איך זה יראה במבט לאחור. על כן, לא היה לי ספק שסרט השנה שלי הוא סקוט פילגרים נגד העולם. נכון שהסרט הזה מיועד בעיקר לגיקים ולאנשים בעלי סיבולת לעריכה מהירה, אפקטים בכל פינה וצבעים בוהקים מעבר למקובל על המסך הגדול. לא סתם הוא שוב ושוב גורם לאחוז קטן מהצופים לקום ולעזוב באמצע. אלא שאני מאוד אהבתי אותו. הוא קצבי יותר מבחירות קודמות שלי, אבל הותיר אותי מספיק מהורהר בכדי לרצות לראות אותו שוב ולו בכדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמיזות שפספסתי בצפיה הראשונה. למעשה, אם לציין את הסיבה האחת שנתנה לסקוט פילגרים את היתרון על פני שאר המועמדים, זה הסרט היחיד השנה שברגע שנגמר, פשוט רציתי לראות אותו פעם נוספת. הוא ממכר, סוחף ולא נמאס. זה סרט שאני לא מסוגל לסרב לו, מאחר והוא גם מהנה וגם מהווה השג קולנועי מרשים. נוסף לכל, מדובר בהצלחה חד פעמית. כל נסיון נוסף ליצור סרט עם כמויות כאלה של קריצות תרבותיות וחוקים של אנימה וארקייד, גורלו שיושווה מיידית לסקוט פילגרים נגד העולם וכמו שאף סרט עטיר אפקטים לא הצליח לנצח בהשוואה למטריקס ואף סרט אימה לא שורד השוואה לפסיכו, כך גם כל סרט שיזכיר בעתיד את סקוט פילגרים, יסתפק בפרס ניחומים. לא הומצאה כאן שפה חדשה, מאחר ויוצרים אחרים לא מתבקשים להשתמש בה. יש כאן סימפוזיון של כל מה שאהוב על אדגר רייט ושות', שמתגבש לכדי עולם ומלואו, עשיר בצבע ומוזיקה טובה.

     

    במילים אחרות: That was epic.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין