ועל זה בדיוק אני משמש לה לפה כשהתבקשתי לדבר   בהרצאתי בפורום  הורים  ושיחתי היתה על עשה ועל תעשה,אך מסתבר שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם,  כלאמר ,מה שנראה כל כך ברור של   לעשות ולא, מסיבות הוריות, עצלנות וענין סוף מעשה במחשבה תחיל ה,   אינה  הנקודה החזקה כאן ,לפחות בסיפור הנורא כל כך שלנו כאן.  הסיפור מתחיל כבהרבה סיפורים  שהמשטרה מטפלת בהם, בתלונה  של ההורים.  הוריה של   בת השש,  ילדונת חמודה ששמה ירדן.  היא נעלמה מעיני ההורים באותו יום חם ולוהט.  השמש קפחה בעוז על ראשי האנשים  שהיו עסוקים בלחפש מקלט צונן וממוזג  מהחום העז שרר לו בחוץ.  ההורים סיפרו לנו   כשדמעות זולגות מעיניהם, שבתם נעלמה לפני כשעתים ומאז לא שבה הביתה.  האם רעדה מפחד רק למחשבה שמשהו רע קרה לה לבת.  אחד השכנים סיפר לנו,  שיום קודם לכן, הסתובב לא בקירבת מקום,  אדם קצת מוזר, שהביט בילדים מהשכונה, ניסה פה ושם  לשאול אותם ולשוחח, אך למרבה המזל, לא נענה על ידם.  קיבלנו מהוריה של ירדן את תמונתה,  והמשכנו לתחקר את השכן למצוא עוד פרטים  שיוכלו לשמש לנו כעזר.  החום הלך וגבר  ועל אף המזגן בחדר החקירות שעבד שעות נוספות,  הזיעה ניגרה מפני הנוכחים בחדר. האמא היתה זו שעשתה זאת על  פי בקשתי.  היא מסרה לי בגד של בתה אותו הגשתי למיני כלבת הגישוש,  נמצא בבגד ריחה של הילדה ומיני ריחרחה בבגד עוד ועוד  שכן יהי עליה לחפש אחר בת הש בעיקבות הריח, ככל שרק תוכל למצוא אותו ולהוביל  אותנו לילדה. השעות עברו וחלפו, אך החום לא פסק.  לו   טיפשות היתה מכאוב, היה צורח חלק מהרחוב.  שכן כל כך לא היו הדברים צריכים להתרגש ולקרות כך אך למרבה הצער והזועה הם  התרחשו. טוב, לרגע במחשבה פילוסופית ,אם לא היו קורים, לא היה לי מה לספר לכם,  אך הלואי ולא יקרו  דברים כל כך מזעזעים.  נסענו למקום בו נראתה   ירדן לאחרונה.  חבריה ניסו לעזור, לספר וגם הם חזרו וסיפרו על האיש הזה שאפילו ולא תאמינו, ניסה לתת להם כסף בחינם וממתקים.  האם של ירדן משהבינה  לאפשרות הגלומה כאן בסיפור האיש,  התמוטטה ואיבדה לרגע נוסף את הכרתה מבכה את ירדן   ביתה,  מכה את עצמה אך מיני, הכלבה המופלאה הזו, מלכת כלבי הגישוש,  עשתה את הבלתי יאומן.  היא משכה ברצועה בכוח רב, מושכת הולכת בעיקבות הנראים רק לה, ומגיעים לאפה  שלה בלבד.   עוד ריצה קלה והכלבה נעמדה לפניה.  מיני הזדקפה על רגליה האחוריות,  מניחה את אפה על חלון המכונית. לא האמנתי למראה עיני. האבא טפח לפתע על מיצחו כאינו מאמין.  ראיתי אותה מבעד לחלון. הילדה היתה מוטלת  בתוך המכונית המשפחתית, זו השייכת לאב.  היא ניראתה כישנה אך ניכר היה בה שהיא במצוקה. האב הסביר לנו בקול רועד ושבור כי זו מכוניתו.  לקחנו מידו את המפתחות שכן התרגשותו גברה עליו ולא היה מסוגל   ללחוץ על המפתח ולפתול אותה את הדלת הנעולה.  חיש מהר גם שמענו אותו,  ואי אפשר היה לפספס  ולא לשמוע את ה צופר של האמבולנס שהזעיק מי מהשוטרים.  הבת התיבשה לה במכונית הנעולה,  כמעט נחנקה. והובהלה לבית החולים לחדר מיון.  ואז לאחר שוך המהומה, הוברר כי מצבה התיצב. האבא עשה זאת ביזמתו. הוא ניראה נורא ואיום, אומלל ומסכן כשסיפר לנו  וקשה היה לנו אם לאמר את האמת, קשה היה לנו להאמין לאיש  שפניו היו נפולות  חיוור  ורועד. הוא סיפר לנו שבסך הכל ביקש מביתו לגשת לרכב עם המפתחות. לטענתו ידעה הבת כיצד להכנס לרכב  הנעול ןלהביא ממנו דברים ככל שהיה מבקש ממנה. הפעם היה זה העיתון שכח ברכב, ובגלל שהיה לו חם, לצאת החו8צה מהמזגן ביקש מירדן בת הש שתביא לו את העיתון.  הקטנה שמחה להראות לאב את קישוריה  ורק דבר אחד לא ידעה. לפתוח את דלת הרכב כשנינעלה בו בטעות.  היא ניסתה כך סיפרה לאחר מכן, ניסתה ליצעוק , לשבור חלון, אך החום ברכב התיש אותה והיא פשוט התיבשה   לה שם והתעלפה. האבא הלחוץ מזכך שלא חזרה ונעלמה,  שכך בכלל  מענין השליחות שהטיל עליה.  בשיחתי עם הוהורים באותה הרצאה, היו מהם שסיפרו שגם הם נוהגים  לתת את המפתחות לילדים להביא דברים מהרכב.  לסיכום,  האב   אמנם נענש דיו אך הועמד לדין   על רשלנות.  וזו עוד סיפור  על הכלבה," טעימה " לפני שנתחיל ונספר  באופן שוטף את הסיפור בהמשכים עליה ועלילותיה. של מיני כלבת הגישוש.