לא משנה מתי, לא משנה באיזה מקום ולא משנה באיזה גיל, תמיד יהיה קיים בטבע המאבק בין שני המינים. המלחמה המתמדת בין הבחורות עם הקוקו והסרפן לבין הבחורים – יפי הבלורית והתואר, או במקרה שלנו נציגי השירות.
כבר בילדות אנחנו הבנות שיחקנו עם סוסי פוני צבעוניים והם היו רואים את אנדרטייקר עושה פרצוף מאיים ליוקוזונה, דופק לו מכות, ואז גם ממחיזים את זה על האח הקטן שלהם.
כשאנחנו מתבגרים זה בא לידי ביטוי בדרכים אחרות לגמרי: הבנות שותות וודקה קרנבריז, והבנים עפים על גינס, הבנות רוצות שהמושב באסלה יהיה תמיד למטה, ולבנים זה לא כזה מפריע. הבנות רוצות להישאר על היד הרדומה של הבחור בשלוש בלילה ולעשות את שיחת "יחסינו לאן?", כשהבנים תוהים למה נמלים הולכות להם על הידיים ואיזה קו של דן עוד עובד בשעות האלה וכמה קרוב הוא יוריד אותה בבית של ההורים שלה.
עכשיו ננסה למקד את המאבק לעולם שלנו – מקום העבודה שלי, מוקד השירות. ההבדלים שיוצרים את המאבק קשורים לדברים הקטנים שמתחילים הרבה לפני שאנחנו מחכים חצי שעה מחוץ לדלת עד שאחד המנהלים יתעורר ויפתח לנו את היום. זה מתחיל כשאנחנו מתעוררים, קמים, שוטפים פנים ומתלבשים. הבנות שרוצות להיראות כמו מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" ישימו על עצמן שמלות מחמיאות, חצאיות חמודות, חולצות קצרות עם כל מיני שלוקלוקים לקישוט וכמובן את הסנדל האחרון מניין ווסט (או טו-גו לאלה שלא פירגנו להן בבונוסים). לעומת זאת הבנים יותר בקטע של להיראות כמו תומר מ"מסודרים" – חולצות מכופתרות, מכנסיים ארוכים, נעלי בר-מצווה שחורות ולתוספת גרביים שמגיעות בהתאמה עם בוקסר החדש. כל מה שחסר להם כדי להשלים את הלוק של האוליגרך הרוסי זה כפפות מעור וצעיף מפרוות ינשוף.
לא קשה לשים לב שהרשמיות דורשת מאיתנו חלוקת עונות ברורה: על בגדי הקיץ שולטות הבנות, והבנים עם בגדים קצת יותר מחממים תפסו את החורף.
במצב כזה לא פלא שהמאבק הגדול בין המינים במוקד יהיה איך אם לא – על המזגן.
זה ידוע שנשים חיות בטמפרטורה שהיא קצת נמוכה ממה שהגברים נמצאים בה, ולכן זה ברור שאם הייתה לנו זכות בחירה אחרת מהבגדים של מרינדה, ולא היינו כפופות לרשמיות הזו, היינו מזמן מוותרות על הגופייה עם השולקלוקים כדי להסתובב עם הסמיכה מפליז שיושבת אצלנו בסלון ואז אתם יכולים להדליק את המזגן כמה שבא לכם. אותו דבר עם הגברים שתמיד חם להם, תנו להם מכנס קצר, שקפקפים ואת החולצה הקרועה של הסוף מסלול שלהם, והם רגועים לשארית היום.
זה לא שאני פוסלת פעילות שוטפת של כל המזגנים, המוקד ממוקם איפשהו מתחת לאדמה, אפילו חלונות בקושי יש לנו, מן הסתם שצריך טיפה לאוורר וטיפה לקרר הרי אף אחד לא צריך להריח את זה שעשינו דואר היום ורצנו חמישים פעם למכונת צילום.
אין לי בעיה עם זה, אבל מפה ועד ללהפוך את המוקד למקפיא של תנובה יש כמה הבדלים. כל כך קר במוקד שאני מוצאת את עצמי מגיעה עם פונצ'ו לעבודה, יש אפילו בנות שמגיעות עם שקיות חימום שחילקנו לנו בבקו"ם, ואפילו הגינה בחוץ הפכה להיות גינת נענע, לימונית ולואיזה כדי שתפניק לנו את התה. קורה פעם בכמה ימים שאחת הבנות (לרוב זאת אחת החדשות שלא מודעת להשלכות של מעשיה) תופסת סוף סוף אומץ וקמה לכבות את אחד המזגנים. קופצים עליה בהיסטריה אחמ"ש מהבמה, מנהל התייעצויות, ועוד נציג ששם את העמית על מיוט כדי לצעוק עליה שמה נראה לה ואיך היא מעזה לכבות את המזגן: "את לא רואה איזה חום בחוץ?!" פתאום כל הבנים נכנסו לגיל הבלות, יש להם גלי חום, טמפרטורה של 17 מעלות באזור הפנסיוני מזכירה להם את המדבריות של אפריקה. פתאום כל אחד ממחיז עלי את הפרצוף המאיים של אנדרטייקר. זאת אשמתי שכדי להיראות רשמיים הם צריכים להגיע עם 3 שכבות של בגדים?! מה אנחנו צריכות לעשות? להגיע עם חרמונית?!
לא משנה כמה ניסיתי לבקש יפה, לבקש לא יפה, לדבר ללב שלהם, לעשות מארבים ליד המזגן, לפתוח דיונים בארוחות צהריים על בעד ונגד המזגן (ולחלק סרטים כתומים לאלה שנגד), ניסיתי אפילו לעשות פרצוף מאיים חזרה ואמרתי שאני מהאזור המפוקפק של העיר ושיש לי שלושה אחים – שום דבר לא עזר, תמיד איזה בחור גדול עם פרצוף מאיים יותר משלי הגיע והחזיר את העוצמה לשלוש פסים ואת הטמפ' ל-15 מעלות.
נכנעתי, הקור שיתק אותי, הובסתי.
הבנתי שיש דברים שאפילו המהפכנים הכי גדולים לא יכולים לשנות.
כנראה שאני ושאר בנות מיני נמשיך להתקרר לנו, להביא ממחטות נייר ולדפוק אפצ'יים כאילו אין מחר, העיקר שלכם הבנים לא יהיו עיגולים של זיעה בבית השחי. כי זה ממש לא רשמי.