יישר כוח...
חזק חזק ונתחזק... באהבה שאינה תלויה בדבר.

עץ השדה: השדה חרוש, מעובד, מוגדר ומסוקל מעשה ידי אדם. עץ השדה: העץ שנוטע האיכר כדי לנוח בצילו מעמלו.
עץ השדהלא טבעי.
והאדם? גם הוא מזמן כבר לא.

וואו, יש לי תחושה שאת כותבת מתוך התת מודע שלך, זורם כחול, ללא שום מעצור. יופי.
מעניין אצלך כך שאני עומדת להציע לך חברות.
תודה.

...מבקש - דורש...

וזה הדרש, מה הרמז? הסוד?

מצב בטטה - מבטטה אפשר לעשות ארוחה נפלאה.
מתכון מתאים אם תרצו אשלח.

אהבתי....

וזה בעצם מה שהיקום מבקש מאיתנו בעת הזו
למחזר... לקחת מה שיש ולעשות איתו את הכי טוב שאפשר!

*****

המחשבה ללא מעשה,
היא כמו מלך ללא מלכות.

 

כי האדם...עץ השדה

איילת השחר יקירתי

כל מילה שלך פנינה

* כוכב מלא אהבה ממני

ותודה ענקית על העידוד הרב בענייני, את חברה נהדרת

ואני לוקחת איתי את משפט המחץ

שצוטטתי בתחילת תגובתי

חג ט"ו בשבט שמח

חיבוקים אוהבים ונשיקות חמות לליבך, יקירה

חיה

 

מחפשת את הלינק לספר...

הרומן של אלוהים.

פגשתי במאמר אודות ...

הרומן שלי עם אלוהים

מאת שרה שוב

אהובה או מאהבת
היתה לי חברה - אישה יפה, מבריקה, כריזמטית, ואתיאיסטית גמורה. יום אחד נחתה עליה מחלת סרטן אלים, שלא הותיר מקום רב לתקווה. את הרגשתה כאדם מוכה ונדהם היא תיארה לפני בדימוי הבא: "הייתי אהובתו של אלוהים, והוא זרק אותי".
הדימוי העצמי הזה היכה אותי בתדהמה. איך בעולם כל כך מסובך ובלתי מושלם מגיע אדם, אישה, לתחושת קיום כל כך מושלמת כאהובתו של אלוהים?
הדימוי לא הרפה ממני. ובמשך תקופה ארוכה נפתלתי עם השאלה: מהו המקום שלי בעולם? ואל מה לדמות את מערכת היחסים שלי עם אלוהים?
התשובה הבשילה בתוכי לאט לאט, ויום אחד היא צפה ועלתה ממעמקי, וידעתי מיד שהיא התשובה הנכונה: אני "מאהבת של אלוהים". הוא, אלוהים, לא שמע עלי, הוא אינו מכיר אותי ואינו יודע על קיומי, אבל אני אותו אוהבת, ורודפת אחריו ככל יכולתי.
בטיולי אל נופי הארץ הפתוחים, החפים במידת האפשר מפגיעת ידו של האדם, אני פוגשת אותו הכי קרוב לבריאה היפה הרשומה על שמו. וגם בקרב בני אדם הוא נמצא - כשאני נתקלת בהתנהגות אנושית מאוד ומרגשת עד דמעות - אני מזהה התגלות אלוהית. ואני מאושרת.
אני מאהבת של אלוהים. ואני בעמדה מצוינת: הוא אותי אינו יכול לזרוק. אין לי דרישות ממנו, אין לי ציפיות. דבר רע אם יקרה לי - לא ממנו הוא בא, כי הוא הרי בכלל אינו יודע על קיומי.
מה אני יודעת על קיומו
שאלה זו נראית לי בלתי רלוונטית ומיותרת, משום שהיא מעבר להשגתנו החושיית והמדעית, ועל כן אינה ניתנת להוכחה או להפרכה. קיומו של אלוהים, כשם שאי קיומו של אלוהים, הם שניהם עניין להגדרה ולאמונה.
אפשר היה לומר שמה שראוי יותר לתת עליו את הדעת זו שאלת ה'השגחה' או ה'השגחה הפרטית': נניח שיש משהו כזה כמו כוח עליון, אבל הכוח הזה אינו מתייחס אל המין האנושי ואינו מעורב בהיסטוריה האנושית ואינו שומע ואינו מגיב לתפילותינו - אז מה זה בכלל חשוב אם הוא קיים או לא קיים?
זו צריכה היתה להיות השאלה המרכזית של האמונה. האם אדם מאמין או שאינו מאמין במעורבות  האלוהית בחיים ובהשגחתו על העולם, על ההיסטוריה, על חיי כל עם ועם וכל אדם ואדם באופן אישי ופרטי.
לכאורה, כשמתבוננים בגורל האנושי באספקלריה של תורת הגמול, כלומר, "צדיק - ורע לו, רשע - וטוב לו" זה לא מסתדר עם שום דבר שדומה לצדק האלוהי, לשכר ועונש, להשגחה אלוהית. אבל התיאולוגים הסתערו על הבעיה הזאת עם כל הסופיסטיקציות הפילוסופיות, ומצאו דרכים ליישב את הסתירות ולשכנע את המאמינים להמשיך ולהאמין בו ובהשגחתו על העולם. הם גייסו לצורך זה את גלגול הנשמות, את העולם הבא, את הטיעון שאין אנו מבינים את דרכי מחשבתו של אלוהים, ומה לא. ומי שמאמין בהשגחה הפרטית - הוא גם חש ומרגיש אותה. ולך  תתווכח איתו.
אני אינני מתווכחת ואינני מנסה לשכנע אחרים. אבל באופן אישי, פשוט, ויתרתי על הצורך בהשגחה הפרטית, ושחררתי את אלוהים מן העניין הזה.
אלוהים - שלוש אפשרויות
מישהו צייר לפני בשמו של אלי ויזל (וזה טעון בדיקה) את הנוסחה הבאה:
אם השואה יכולה היתה להתרחש - זה סימן שאין אלוהים.
כי אם יש אלוהים - אז הוא רע.
ואם הוא טוב - אז הוא אינו כל-יכול.
הנוסחה הזאת מתייחסת לא לשאלת קיומו של אלוהים, כי אם לצדק האלוהי ולהשגחתו הישירה על העולם. במובן זה זהו תרשים זרימה הגיוני ופשוט המכסה את כל המצבים האפשריים.
אבל מי אומר שצריך לחשוב באופן הגיוני? כל התורות המיסטיות והקבליות, הכל כך פופולאריות בימים אלה, מתחילות מגימודה של החשיבה הרציונאלית. כמה מהן לא הומצאו אלא כדי להתפתל עם המציאות, ולבטל כל מסקנה הגיונית ממהלכו של העולם, שעשויה להטיל ספק ביחס לאלוהים.
ובכל זאת הוא קיים
כאן על פני האדמה, בתוך התרבות האנושית שיצרנו לעצמנו. התרבות כולה דבוקה בו ושואבת ממנו ומתוכחת אתו ומעצבת אותו ומעצבת אותנו. ולזה אף אחד אינו יכול להתכחש.
התרבות יצרה דימויים רבים של אלוהים וכל אדם, גם כשאינו מאמין בו, בוחר לעצמו מתוך המאגר העצום את הדימוי שלו על אלוהים. הסופר אליעזר שטיינמן מביא סיפור חסידי נפלא על רבי מנחם מנדל מקוצק: 
 אברך בא אצל הרבי, שאל הרבי: מה אתה מחפש כאן?
 את השם יתברך, השיב האברך.
 אמר לו הרבי: אם בשביל השם יתברך, לשוא טרחת ובאת לכאן,
    אי אתה צריך לחפשו כאן, כבודו מלא עולם.
 ואת מי עלי לחפש כאן? שאל האברך.
 את עצמך - השיב הרבי.
אילו נאמרו הדברים היום, אפשר היה לחשוב שהדובר הוא פסיכולוג, או מדריך באחת מאין סוף הקבוצות או הכיתות העוסקות ב"חיפוש עצמי" ב"מימוש עצמי" וב"הגשמה עצמית". אבל הדברים הללו נאמרו על ידי רבם של חסידים, איש דתי ומאמין. מדוע הוא ממליץ על חיפוש עצמי, ולא על חיפוש אחר אלוהים? מדוע, כדי להגיע אל אלוהים, צריך אדם קודם למצוא את עצמו? 
אולי משום שמתוך שפע האפשרויות שהתרבות מציגה לפנינו, כל אדם בוחר לעצמו ומעצב לעצמו, על פי אישיותו ותכונתו העצמית, את הדימוי שלו על מהות אלוהים.
מבחר קטן ומייצג מן הדימויים הנפוצים של אלוהים
הדימוי הפופולארי ביותר שלו הוא: 'האלוהים המשרת', זה שפונים אליו כדי שירפא מחלות, שימצא חתן לבת, שיסדר לנו זכייה בלוטו, שישמור עלינו מיד אויבים… אפילו חילונים למחצה וחילונים גמורים נזכרים בו, כשהוא משרת את מטרותיהם. (זוכרים את תרועת החדווה "יש אלוהים!!!" כשמכבי ת"א גבר על צ. אס. ק. מוסקבה במשחק כדורסל?) לפעמים בני אדם מעמיסים עליו את רצונותיהם הסותרים בלי שום התחשבות. מה הוא אמור לעשות אותו 'אלוהים משרת', שהוא, כידוע, גם "שובר אויבים ומכניע זדים", כאשר גם אנו וגם אויבינו מתפללים אליו ומבקשים ממנו, בשם הצדק, כמובן, אותה בקשה בדיוק: ש"כל אויבי עמך מהרה ייכרתו והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכלם ותשפילם ותכניעם במהרה בימינו"? {מתוך תפילת העמידה).
יש כאלה שמרחיקים לכת ואף מחזיקים אותו בכיסם, ומשתמשים בו ביעילות ראויה להערצה. הם אלה שיודעים לספר לנו מה בדיוק הוא רוצה מאיתנו ומה יעשה לנו אם.. ומה יקרה לנו אחרי... הרב אייכלר הודיענו ערב הבחירות האחרונות ש"להצביע עבור יהדות התורה זה להצביע עבור ריבונו של עולם נטו". אני מודה ומתוודה שלא הייתי מתנגדת להחזיק אצלי בכיס אלוהים קטן כזה, מין משרת אישי, שיסדר לי את הענינים. ורק שלהתאהב בו … אלוהים ישמור.
יש אנשים שצריכים את אלוהים כדי לקחת דוגמה איך להיות בעצמם אלוהים. ספר אמריקאי הנושא את השם: 'How to be God' מסביר, שאנשים מסוימים מנסים להרגיש כמו אלוהים על ידי שליטה באנשים אחרים. אצלם מצטייר אלוהים בעיקר בצורת "כוח" - חסר גבולות וכל יכול. ויש אנשים, שהדימוי של אלוהים בעיניהם הוא דימוי של מלך או מפקד. מישהו שמחליט בשבילם מה לעשות ומתי לעשות ואיך להתנהג ומה לאכול ובעד מי להצביע … זה הרבה יותר נוח ופשוט - גם חוסך מאמץ של מחשבה, וגם מונע התלבטות ובלבול.
יש אנשים שרואים בו אבא טוב, או מורה או מנחה. כל מה שהם מבינים מדעתם - הם מייחסים לו. וכל מה שאינו מסתדר כרצונם מתפרש אצלם כמסר חינוכי כלשהו. יש אנשים שמיחסים לו תכונות אנושיות: "אהבה" כלפי אלה שנשמעים לו, "כעס" כלפי המזלזלים במצוותיו. ואפילו תולים בו תכונות קטנוניות, כמו "אנוכיות". למשל: כאשר אנשים צעירים נהרגים ומותירים אחריהם שברון לב של הורים, יתומים ואלמנות - יימצא מי ש"ינחם" אותם בכך שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר.
יש אנשים שפוחדים ממנו. ויש אנשים שאוהבים אותו. יש אנשים שמתארים אותו כעריץ, נוקשה וקפדן, ויש אנשים שכל עניין ההשגחה נראה בעיניהם עניין מיותר. ואלוהים - מאז שמסר לידי בני האדם את הדעת, את הטוב ואת הרע - הניח את האחריות על העולם בידי בני האדם.
יש אנשים שמאמינים שאם יחטאו - יענשו על ידי אלוהים. ויש אנשים שיודעים, שאם יחטאו - יענשו על ידי מצפונם. יש אנשים המאמינים שאם ירבו במעשים טובים הם יזכו בגמול כלכלי. ויש היודעים שאם יעשו את הטוב והישר - יהא שכרם בעשיית הטוב והישר, בהיותם שלמים עם עצמם, ובידיעה שבכך הם מימשו את צלם אלוהים שבקרבם.
כל אלה ודימויים אחרים שלו נמצאים בתרבות. וכל מה שאני יודעת על אלוהים זה מה שהתרבות ספרה לי עליו. ובתוך התרבות מצאתי ובחרתי את דימוי האלוהים האהוב עלי -
אותו אל המזכיר לי תמיד כיצד עלי לחיות כדי לממש את צלמו.
יצרים - ערכים - וצלם אלוהים
המשותף לכל היצורים החיים בטבע אלה הם יצרי הקיום. גם האדם, ככל בעלי החיים, אינו יכול להתקיים ללא יצרים כמו רעב ופחד ויצר המין ואחרים. מה שמשנה את האדם משאר היצורים בטבע אלה הם ה'ערכים'. ה'ערך' הינו אמת-מידה לבחינת ההתנהגות האנושית. באמצעותו שולט האדם ביצריו הטבעיים והופך לבן תרבות.
בטבע שולט החוק של "כל דאלים - גבר": היצרים מפעילים את ההתנהגות, והחזק מנצח. ואילו בתרבות מונחית ההתנהגות על ידי שיקולים ערכיים - מוסריים, אסתטיים, דתיים, לאומיים ואחרים. במושג 'צלם אלוהים' אין הכוונה - לפחות לא היום - לצורת הגוף הפיזי, על היצרים המפעילים אותו, כי אם לדבר מה רוחני - לאותם ערכים מופשטים, שמייתרים את האדם מן הבהמה, והופכים אותנו לאנושיים.
התרבות מתארת את אלוהים כמקור הערכים וכמקור הסמכות שלהם. אלוהים הוא מעין 'ערך עליון'. או 'אבסולוט של ערכים'. הערך הוא, כאמור, מופשט ובלתי ניתן להשגה חושית, רק אלוהים, שהוא אבסולוטי, מייצג אותו באופן שלם. האדם אינו מסוגל להשיג את הערכים בשלמותם, כי אם בצורה יחסית בלבד. אבל הוא יכול להשתדל לבחון אותם ביישומם במציאות, להבין אותם ולהתקרב אליהם במידת יכולתו. וככל שהוא מתקרב יותר הוא מממש יותר את צלם אלוהים שבו.
"אין אמת שאפשר  לתפסה בכף ולשימה בצלחת" אומר מרטין בובר במאמרו 'דעותיו הקדומות של הנוער'.  "אבל יש התייחסות כנה וללא פנייה  של אישיות האדם אל האמת. יש יחס כשר אליה, שהאדם שומר עליו ומאמת אותו בעצם כל  חייו כולם. יש דבר כזה, שהאדם יעבוד על מנת לקבל את האמת, שבע שנים ועוד שבע שנים, וגם אז לא יקבלה, אבל יחסו אליה נעשה יותר ויותר זך, יותר ויותר אמיתי, נעשה יותר ויותר בעצמו אמת."
זה כבר לא כל כך משנה מי ברא את מי - אלוהים את האדם או האדם את אלוהים. משום שמרגע שנוצר המושג אלוהים, מרגע שהאדם היה מסוגל לחשיבה מופשטת וערכית, הוא נפרד ממערכת היצורים האחרים בטבע ונעשה "מותר" מהם. נעשה "אדם". אלוהים זה, שאותו אני מכירה רק מן התרבות, ברא את האדם ונברא על ידו בעת ובעונה אחת.
ובאל כזה, שהוא גילום של כל מה שנעלֶה, שהוא אבסולוט של ערכים ומופת להתנהגות האנושית - באלוהים כזה אפילו אין לי צורך להאמין. אלוהים כזה הוא משהו שראוי לי לרצות בו, לחפש אותו, לרדוף אחריו, ולהכתיר אותו על עצמי, ולא רק בראש השנה, כי אם בכל יום מחדש. מסורת ישראל מאפשרת לי גם דרך כזאת של התחברות לאלוהים:
"אמר ר' חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "אחרי ה' אלוהיכם תלכו"(דברים י"ג)?  וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה?... אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה:
 מה הוא "מלביש ערומים"... אף אתה הלבש ערומים.
 הקב"ה ביקר חולים ...  אף אתה בקר חולים.
 הקב"ה ניחם אבלים ...  אף אתה נחם אבלים".  
 הקב"ה קבר מתים ...    אף אתה קבור מתים (סוטה י"ד) . 
ובמקום אחר:
 "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב) - אמר אבא שאול:
 "ואנוהו" - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום"
 (שבת קל"ג)
כל הביטויים המצוטטים במדרשים אלה מקורם בתפילה. אפשר לקרוא את התפילה ואת השבחים שחולקים לו בתפילה לא כתיאור של מה שהוא באמת עושה בעולם, אלא כתיאור של מה שאני אמורה לעשות בעולם כאדם שנברא בצלמו.
הוא אינו מכיר אותי - וזה המזל שלי
קשה מאוד להיות מין סופרוומן כזאת, שכל הזמן משתדלת להתקרב אל אלוהים. אילו ידעתי שהוא מכיר אותי וצופה במעשי הייתי צריכה לחיות במתח ובמאמץ מתמיד. בעצם צריכה הייתי לחיות כמו קדושה - וזה למעלה מכוחותי. לכן השארתי בידי את כל הקלפים: גם לאהוב אותו וגם לא להאמין בהשגחה, כלומר: לא לחשוש מפניו.
ואף זאת: אינני מאהבת קנאית - הוא הרי אין סופי, ויש בו מקום לכולנו. מצדי, שכולם יאהבו אותו. 

שיהיה לך ט"ו בשבט שמח!.

יש בטלה ויש התבטלות בפניו
יחי ההבדל הקטן...(-:

אכן, התבטלות מהאגו היא העוצמה הגדולה ביותר.
צריך לחשוב חיובי תמיד, שכל מצב הוא הטוב ביותר בעבורנו.
אמת, מכל מצב אפשר רק לצמוח כיוון שצמיחה אישית היא סיבת בואנו לעולם זה.

צטט: מאיה113 2011-01-10 05:09:24

***המחשבה ללא מעשה,
היא כמו מלך ללא מלכות.

 

***המחשבה ללא מעשה,
היא כמו מלך ללא מלכות.