האם באמת הימנעות ממכירת או השכרת בתים לעובדים זרים או ערבים, היא ״גזענות״? זו שאלה בה מתחבטים רבות בתקופה האחרונה, במחנה הימין הישראלי ובשמאל. ״מתחבטים״ היא הגדרה קצת מוטעית, כיוון שנראה שאין התחבטות רבה בשאלה הזו. מחנה השמאל בטוח בעמדתו שמדובר ב״גזענות״, והוא מרחיק עד לחוקי הגזע הנאצים, כדי למצוא אסמכתאות לעמדתו. לא זכור שהוא ערך אנלוגיות דומות, כאשר הרשות הפלשתינאית חוקקה חוק ולפיו מכירת קרקע ליהודי היא עבירה פלילית שעונשה מוות, והיו גם מי שהוציאו לפועל גזרי דין אלו, אבל אין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה, בה החוסר סימטריות בעמדותיו של מחנה זה, באה לידי ביטוי.

מנגד, במחנה הימין יש חילוקי דעות, בין אלו המצדדים באיסור גורף למכור או להשכיר דירות לזרים, ובין אלו שאינם רואים בעין יפה איסור זה. הם אמנם לא ימהרו לשכן ערבי או סודני בשכנותם, אבל אם תושבי דרום תל-אביב חפצים בכך, אין סיבה להתנגד. מכל מקום איש מהם אינו רואה בהימנעות מעין זו, משום ״גזענות״, בוודאי שלא במדינה שעל פי הגדרת מחנה השמאל ״הנאור״, מבוססת כל-כולה על יסודות ״גזעניים״. הנה קטע שכתב ד״ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה במקצועו, איש ימין בהשקפת עולמו, בהתייחסו ל״מתקפת הגזענות״ נגד אוסרי השכרת דירות לזרים, וכך הוא כותב:

״הפלא ופלא, אך לשני אירועים מכוננים אלה של זהותנו הלאומית וקיומנו(מגילת העצמאות וחוק השבות) לא הייתה כנראה אחראית אותה חבורה חשוכה, כשם שלא היה לה יד ורגל בהשתת הממשל הצבאי על ערביי ישראל באותם ימים, שבהם כמובן לא ניתן היה לשער שנידרדר עד לדיקטטורת גזע עברית. אלה ואלה(ההכרזה על מדינה יהודית, חוק השבות והממשל הצבאי) נתפשו אז בידי רובו ככולו של הציבור, ובכללם רבים מאנשי הרוח של העת ההיא, כתולדה צודקת ומתבקשת מאין כמותה לרעיון של ׳מדינה יהודית׳ מחד גיסא; וכמענה חיוני וקיומי למעשיו ומאווייו של האויב הערבי מחוץ ב-48׳, והאהדה, ההזדהות ושיתוף הפעולה שזכה לה מבית, בקרב ערביי ישראל מאידך גיסא״.

״דבריו של מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד א-רחמן עזאם, עם פלישת צבאות ערב לישראל במאי 1948, כי ׳אלה יהיו מלחמת השמד וטבח רבתי שעוד ידובר בהם כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים׳, היו טריים מדי מכדי שאזרחיה היהודים של המדינה שזה עתה קמה יטו אוזן קשבת לאנשים מורמים מעם ומנותקים מהמציאות שיסבירו להם שהאויב הערבי הוא רק בעיני רוחם, ושאיש מבית או מחוץ אינו חורש את רעתם״.

״מאז, כמעט ללא הפסק, נסק מעמדם של ערביי ישראל, וכגודל הנסיקה כך גודל הטרוניה, שלהם כמו של מליצי יושרם - על אפלייתם המתגברת, על מידורם הגובר ובכלל על הגזענות היהודית הפושה כלפיהם, שכידוע ׳מעולם לא הייתה כדוגמתה׳. ו׳הגזענות היהודית׳ הנוראה הזו, הממסדית כמו העממית, שהפכה כידוע לאמיתה שאין עליה עוררין בקרב ׳העידית׳,
התקשורתית, האקדמית והתרבותי בקרבנו, נמדדת גם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מאז 2003. ראו זה פלא, בדו״ח האחרון של המכון, שהתפרסם אך לפני כחודש ושסיכם את נתוני 2010, נמצא כי אמנם ל-46% מהיהודים מפריעה שכנות עם ערבים, ל-23% עם חרדים ול-17% עם עולים מאתיופיה, אך בקרב ערביי ישראל הסובלנות כלפי השונים מהם נמוכה בהרבה. כך, למשל, ההסתייגות משכנים חרדים - 67% ; ממתנחלים לשעבר - 65% ; כש״הנסבלים״ ביותר בעיני ערביינו כשכנים הם העובדים הזרים (48%)״. ״למותר לציין שאת העיתונות, זעזעו הנתונים על עמדות ערביי ישראל כשלג דאשתקד במגזר. הדיונים והפרשנויות שנלוו לכותרות הבומבסטיות של הסקר התמצו בשורה תחתונה אחת: ׳לאלו תהומות של גזענות חשוכה הידרדרנו׳. ומי אלה ש׳הידרדרנו׳ ? כמובן היהודים, והם בלבד. הערבים יוק. הגזענות מעולם לא הייתה נחלתם, הם היו ועודם רק קורבנותיה. כך, יצא לו צוות תקשורת בשבוע האחרון לתור אחר הגזענות הגואה במקומותינו. היכן היא גואה לטעמו ? כמובן בחברה היהודית. כך, הוא שילח ערבי ועובד זר מאריתריאה לחפש דירה להשכרה אצל ׳משכירים יהודים׳. לאעבלין הוא כמובן לא חשב לשלוח יהודי, ולא משום שבפעם היחידה שיהודי - כוכב סגל הלוי - ערך במקום עסקת נדל״ן וביקש להיכנס לדירתו הקנויה, הוא קיבל איומים ברצח בידי תושבים מקומיים, ונסוג בו״.

״באותה כתבה לא נשלחו כתבים לתהות על פשר ההתנגדות של תושבי רמת אביב ג׳ לכניסת חרדים לשכונתם. באורח זה העיתונאים גם לא חשבו לרגע לפני כ-13 שנה, שניסיונות הבלימה של כניסת חרדים לפרדס חנה, בין השאר בהנהגתה של המלחינה שמרית אור, הדיפו ריח כלשהו של אפליה או חלילה גזענות. ובדיוק כפי שקביעתו של גבי גזית, כי החרדים הם ׳עלוקות ותולעים, שצריך לנתק להם את המים ולכבות להם את החשמל׳, כשהם והמתנחלים, לטעמו, אינם פחות ׳מגידולים מצחינים הפורצים מתחת לאדמה לאוויר הנקי׳ - לא העמידה את הכבודה המקומית על הרגליים האחוריות, ובוודאי לא עוררה זעקת חמס על גזענות מתגברת בקרבנו״.

״גם אם מכתבם של מתנגדי השכרת דירות לערבים, אינו יותר מיוזמה פסולה, מטופשת, שתועלתה בטלה ונזקה התדמיתי רב, הוא לפחות סיפק הזדמנות נוספת לעמוד על טיבו של מנגנון הצביעות המפעיל את ׳עילית׳ קובעי הטעם והריח במקומותינו, בתרבות, בעיתונות ובאקדמיה, כפי שהוא הציף שוב את העובדה שכל ניסיון לצקת תוכן של ממש לצירוף ׳מדינה יהודית׳ הוא לצנינים בעיניהם. כך, ניצב חיץ תמיר בין ציבור יהודי גדול למדי, הסבור שנאמנות למדינה ואי הזדהות עם אויביה הן מרכיב בלתי מבוטל בהתקנת זכויותיהם של אזרחיה, ומתוקף עמדתם זו גם קובע את יחסו אליהם, לבין שנעה וסלהה אקדמית, תקשורתיות ותרבותיות, המתחלחלות מכל התניה כזו (לא כולל התניה כלפי חרדים ומתנחלים, כמובן) ורואה בכל הסתייגות שכזו הוכחה ניצחת לגזענות היהודית. המהדירים שבהם מרחיקים את עדותם והשוואותיהם למדינה מסוימות באירופה של שנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת...״