הנתונים היבשים מלמדים אותנו כי בישראל כ-350,000 ילדים ובני נוער בסיכון. בחרנו מתוכם 4 סיפורים אישיים, שהתחילו כמקרה אבוד של הזנחה ומצוקה, אשר באמצעות אחריות חברתית והשקעה נקודתית, הפכו למבוגרים אחראים, תלמידים שקדנים ועובדים חרוצים. סיפור עם התחלה, אמצע וסוף טוב
מאת ארן הרשלג
 בישראל חיים כיום כ-350,000 ילדים ובני נוער בסיכון. המושג נוער בסיכון, מגולל בתוכו עולם שלם של קשיים ומאבקים יומיומיים, היוצרים פער בלתי נתפס בין הנוער שבסיכון לחברה הסובבת אותו. אם נפרק את המושג הזה, נגלה ש"נוער בסיכון" מצוי במצב כלשהו של התעללות פיזית, מינית, נפשית או רגשית; הוא חי במשפחה או בסביבה מסוכנת; נמצא בסכנת נשירה ממסגרות חינוך; הוא מעורב בפעילות עבריינית ועוד. כולם אומרים לי כל הכבוד "אני חושבת שבמשך שנים הייתי בדיכאון ואפילו לא ידעתי את זה", מספרת רינת, 20, חיילת ובוגרת תכנית קידום נוער ומיזם עסקי בשם "גלש"ן", השייך ל"נקודת מפנה" הפרויקט החברתי אותו מוביל הבנק הבינלאומי בשיתוף ארגון "מתן" ועמותת "אשלים", לקידום בני נוער בסיכון, דרך מסגרות של טיפוח יזמות עסקית בשילוב לימודים. "אבא שלי נכה ואימא שלי חולה באפילפסיה", היא מספרת לנו, "הרבה שנים דאגתי לעצמי ולהם, בכל מה שקשור לבית, לניקיון, לקניות או לאוכל. הייתי סוג של אימא מגיל ממש צעיר. בבית הספר לא הסתדרתי, לא מבחינת לימודים ולא מבחינה חברתית. בכיתה י' התחלתי להגיע לבית הספר פחות ופחות ובכיתה יא' פשוט הייתי כל השנה בבית. ישנתי ביום והייתי ערה בלילה, לא הייתי בקשר עם אף אחד, הקשר היחיד שלי היה דרך האינטרנט". עמותת "גלש"ן", בה שולבה רינת, לצדם של צעירים רבים אחרים, היא מיזם עסקי הפועל באשדוד, ליצירת פרסומות על גבי שלטי חוצות. במקום גם פועל אולפן הקלטות מקצועי. בשני התחומים משולבים בעבודה, בני נוער בסיכון. "ידיד טוב שלי, שגם עזב את הלימודים, סיפר לי על תכנית 'קידום נוער' שהוא נרשם אליה", מספרת רינת. "החלטתי גם להירשם. לא חשבתי שזה יועיל, אבל אחרי שנתיים שבהן לא תקשרתי עם איש ולא ראיתי אור יום, קיוויתי לפגוש חברים חדשים. בעמותה שהיא חלק מהתכנית, סיפרו לי על קורסים של יזמות עסקית שבהם מצאתי גמישות שתמיד חיפשתי. יכולתי להחליט שאני מתחילה את היום בשתים עשרה בצהריים, ולהחליט אילו מהמקצועות אלמד. זה נתן לי חשק להתקדם וראיתי שיש דרך אחרת. שרון, מנהל גלש"ן, הציע לי להירשם לקורס גרפיקה ממוחשבת, אחרי שעיצבתי הזמנות לאירוע שהיה. נראה היה לו שאני מתאימה לזה והוא צדק. אחרי הקורס, הפעילו אותי בעמותה עצמה והשתמשו ביכולות שלי. היום, כשאני הולכת באשדוד ורואה שלטי פרסומת שאני עיצבתי, אני גאה, מלאת סיפוק ומאושרת. הוכחתי לכולם שאני שווה משהו, אחרי שאמרו לי 'לא ייצא ממך כלום'. עכשיו אני בצבא בתחום המחשוב, אחרי שחשבתי שבכלל לא אתגייס. אני עושה משהו משמעותי, מרוצה ומאושרת. כולם אומרים לי כל הכבוד, הצלחת וזה שווה הכל". כל החיים עוד לפניהם מהנתונים של "המועצה לשלום הילד" עולה, כי בסוף שנת 2007 חיו בישראל כ-2.4 מיליון ילדים ובני נוער, שהם כשליש מכלל האוכלוסייה. בשנה זו התבצעו 1,633 לידות של קטינות עד גיל 18; 60,000 מתלמידי כיתות א' עד יב' אשר שהו בחינוך פנימייתי לילדים ונוער בסיכון, לגבי חלקם היה חשד שחוו התעללות או תקיפה מינית - 2.3% מהם ניסו להתאבד; מספר הקטינים החשודים בעבירות (בעיקר אלימות ורכוש) עלה מ-10,371 בשנת 2000, ל-14,239 בשנת 2007; 41,161 בני נוער וילדים דווחו לפקידי סעד בשל חשד בהתעללות לסוגיה (פיזית, מינית, נפשית או הזנחה); וכ-2,266 ילדות ונערות פנו למרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. תכניות שונות למען אוכלוסיה זו, הכוללת ילדים ובני נוער בסיכון ומשפחותיהם, באות להתמודד, לקדם ולטפל בילדים ובבני נוער אלה. בתכניות שונות לקידום נוער בסיכון באמצעות יזמות עסקית, נערכו השוואות בין התחושות של בני הנוער אשר השתתפו במיזמים כאלה, לבין בני נוער אחרים. נמצא כי בהתייחס למשתנים שונים כמו בטחון והערכה עצמית, יכולת להתמודד עם מתח, תחושת שייכות ומעורבות, יחס לסמכות, שביעות רצון מהחיים, מיומנויות קוגניטיביות שונות ועוד - זוהה פער גדול בין הקבוצות. מסתבר כי מסגרות של יזמות עסקית, הופכות לכלי טיפולי אפקטיבי עבור בני נוער אלה, הנמצאים על התפר בין ילדות לבגרות, בצומת משמעותי בחייהם, בו מהלכים של שינוי הופכים לקריטיים וקובעי גורלות. "בעוד 3 חודשים אני מתגייס, אבל כל החיים שלי הייתי בבלגנים" מספר א' (השם שמור במערכת), בן 19. "יש לי 9 אחים וההורים שלי חזרו בתשובה. בגיל 13 כשגרנו בירושלים, כבר הכניסו אותי לפנימייה ואחרי שהלכתי מכות, העיפו אותי משם. עברתי לפנימייה אחרת וגם שם הלכתי מכות עם אחד המדריכים וסילקו אותי. בין הפנימיות הייתי בבית כל פעם לחודש-חודשיים והייתי מסתובב ברחובות עם החבר'ה. היינו מחפשים למי להרביץ ומה להרוס. הייתי עושה כל מה שאסור. גם בבית היו ריבים, בעיקר על הקטע של הדת - כבר מגיל 11 התנגדתי לזה. בסוף, ההורים העיפו אותי מהבית. זה קרה שעתיים לפני כניסת שבת, לא היו אוטובוסים ואני ואחי הקטן שהיה אז בן 15, הלכנו לישון באיזה פארק. אפילו פרצנו לדירה של מישהו רק כדי להתקלח. ישנו בכל מיני מקומות מוזרים. הלכתי לאיזה בית ספר ואמרתי להם שאין לנו איפה לישון. סידרו לנו מקום לכמה חודשים ועירבו עובדת סוציאלית בסיפור שלנו". א', עובד מזה כשנה ב"הבית של סוזן", סטודיו ירושלמי ליצירת מוצרי אמנות בזכוכית. "נכנסתי לדירת 'מדרגה' (דירה במימון ובפיקוח שירותי הרווחה) בירושלים, עם עוד ארבעה שותפים בני גילי. העובדת הסוציאלית סיפרה לי על מפעל זכוכית שהתפנה בו מקום עבודה. הייתי חייב כסף אז הסכמתי לבוא. עד אז, לא החזקתי מעמד בשום עבודה. אם איזה מנהל היה אומר לי לעשות משהו, הייתי מרביץ לו. הבית של סוזן, הוא לא רק מקום עבודה, הוא בית. יש לנו מנהלת שיושבים איתה לשיחות ואם חסר לי, היא אפילו תלווה לי כסף. אני משלים לבד את הלימודים לבגרויות, אני מתגייס ומתכנן להגיע לקרבי וגם להיות קצין. אני נמצא היום במקום שבו מקשיבים לי, רוצים אותי, כיף לי לקום בבוקר ואני לא מרגיש שאני מוכרח לעשות דברים, אלא שאני באמת רוצה לעשות אותם". בכל הצגה אני עוברת תהליך של ריפוי על אותו צורך בהכרה, בתמיכה ובהענקת ביטחון, לצד הצורך באלמנטים בסיסיים של יחס חם ומילה טובה, יודעת לספר באופן פתוח וגלוי לב, אפרת, בת 20: "כל הילדות שלי גדלתי עם אח גדול שזכה לרוב תשומת הלב של ההורים שלי. הוא היה קצת פרוע ובשלב מסוים נכנס לפנימייה. הצרכים שלו היו רבים ושלי נדחקו לשוליים. ההורים שלי ובעיקר אבי, היו קשים וביקורתיים, ובעיקר הטיפו לנו, לפעמים באגרסיביות ובצורה משפילה. היה אצלי כעס גדול כלפיהם, שהתווסף לתחושת חוסר היחס. כל זה, גרר אצלי דיכאון ובערך בגיל 12 התחלתי לשתות אלכוהול, לא בקטע חברתי, פשוט, הייתי יושבת לבד בבית ושותה. האלכוהול פגע לי בזיכרון בצורה קשה ובלתי הפיכה, מה שגרר בעיות שונות שמאובחנות היום כבעיות קשב וריכוז. בגיל 14 בערך, ברחתי מהבית ובמשך כמה חודשים הסתובבתי אצל חברים וישנתי ברחובות. הייתי אוכלת ב'חוט המשולש' שהיו נותנים ארוחה חמה ביום. אחר כך עברתי לבית ספר לאמנויות וגרתי אצל סבתא שלי. בגלל בעיות הקשב והריכוז, היו מעיפים אותי מהשיעורים ובכיתה יא' כבר לא הגעתי יותר לבית ספר. הדבר הטוב היחיד שהיה שם, הייתה המגמה לקולנוע ותיאטרון. כשלמדתי בשלב הבא בבית ספר ערב להשלמת בגרויות, היועצת סיפרה לי על מקום שנקרא 'המרתף'". "המרתף" הוא תיאטרון מקצועי ובית ספר למשחק הפועל בירושלים ובו לומדים בני נוער בסיכון, המוכשרים בתחום אמנויות הבמה. לצד המקצועיות והאיכות, משמש המשחק ככלי להעצמה עבור בני נוער אלה, כמטרה נוספת של המקום. "היועצת הכירה במקרה את חגי, מנהל המקום וככה נוצר החיבור", ממשיכה ומספרת אפרת. "הייתי המחזור הראשון של המקום, שנראה בעיניי מוזר וקסום. זה בעצם בית ספר מקצועי לגמרי עם מורים ומדריכים שהם אנשי מקצוע בתחומי הבמה. בתחילת כל יום מתחילים בסבב 'מה קורה?', כשכל אחד מספר מה עובר עליו ומה קשה לו. שם הרגשתי שיש לי מקום לבטא את עצמי מקצועית וגם מקום לשבת ולדבר, בלי להרגיש שמתנשאים עלי. השינוי הכי גדול מבחינתי היה לעשות משהו שאני אוהבת באמת ולזכות בהערכה על הכישרון שלי - משהו שלא קיבלתי אף פעם עד אז. סבתא שלי שאמרה עלי פעם שאני 'הכישלון של המשפחה', אחרי שבאה לראות אותי בהצגה, שינתה את דעתה ואפילו תרמה כסף למקום. גם ההורים שלי באו לראות הצגה שלי ואני מרגישה שזה נגע בהם ושינה את היחס שלהם כלפי. כולנו ב'המרתף' עברנו תהליך. אנחנו היום פחות כועסים ופגועים, התיאטרון נתן לי כוח, אמונה בעצמי, ביטחון עצמי ומבט אחר לגמרי על החיים. אני מרגישה שיש לי היום יכולת אחרת לתקשר עם אנשים, להבין גם את הצד השני. בכל הצגה אני עוברת תהליך ממשי של ריפוי וזו תחושה נפלאה". סיבה לקום בבוקר דנה (שם בדוי), בת 19 וחצי, " אני מאובחנת ADHD מגיל 6 ואני על ריטלין, ובערך מגיל 11 הייתי כבר מעורבת בבעיות רציניות. אימא שלי לא הייתה מודעת לזה שלא מתאימה לי מסגרת רגילה, הייתי בורחת מבית הספר עם חברות והיינו יושבות כל היום ביער ירושלים. בכיתה ז' כבר הפסקתי עם בית הספר לגמרי ואז התחילו העישונים. שוטטתי ברחובות כל היום, עם חבר'ה מבוגרים ממני בהרבה. היו לי גם הפרעות והחלטנו שאלך לפנימייה - זו הייתה טעות רצינית. שם, היה עוד יותר קל להסתיר את הבולימיה שלי, כשהכול מתוך רצון למרוד, סוג של דחף לא ברור להיות קיצונית ומוזרה. ירדתי במשקל, הקאתי דם ואשפזו אותי בבית חולים. בגיל 14 אימא שלי קלטה שיש לי בעיה נפשית, הוציאה אותי מהפנימייה ושלחה אותי לפסיכיאטר. אבל לא רציתי להתמודד עם חיים צלולים ונורמליים. עשיתי סמים, הלכתי ל'מסיבות טבע' - עד שאשפזו אותי במחלקה מיוחדת להפרעות אכילה. בעקבות האשפוז השתקמתי מהבולימיה, אבל אז התחילה ההתדרדרות הרצינית. הסתובבתי ברחובות, נפלתי להרואין ובגלל שהייתי במצב נפשי לא טוב, ההתדרדרות הייתה מהירה ונהפכתי לנרקומנית. הייתי מקבצת נדבות במדרחוב בירושלים כדי להשיג את הסם. "נרקומן זה לא בן אדם, אין לו שאיפות ורצונות חוץ מהרצון להשיג את המנה. הרואין זה חומר שעושה קריז חמור במיוחד - הקאות, גירודים, שלשולים. גיל 14 עד 16 זכורים לי כשנים הגרועות בחיי. הייתי גרה בכל מיני 'זולות' בפלורנטין, אלנבי, לוינסקי וכל מיני מקומות בירושלים. היינו פולשים לבניין הרוס וישנים שם. הייתי גמורה והסתובבתי עם אנשים גמורים. ישבנו כל היום בכיכר ציון, קיבצנו נדבות והשתכרנו. לאורך הזמן היו כל מיני אשפוזים במוסדות פסיכיאטריים, ניסיונות התאבדות - עוד אפשר לראות שהידיים שלי עם חתכים. אחרי לא מעט בלגן, היה דיון בבית המשפט, אליו הגעתי במשקל 35 ק"ג. ביקשו ממני להיכנס ל'צופיה' (מעון לנערות במצוקה), אבל לא הסכמתי. יום אחד אימא שלי הגיעה למקום שישנתי בו בעיר עם שוטר וניידת, ותפסה אותי בכוח. כעסתי עליה נורא אבל היא, רק רצתה שאהיה במקום בטוח ובעצם הצילה אותי. ב'צופיה' יש הרבה ילדות עם סיפורים נוראיים, אבל אם אתה חכם, אפשר להפיק מזה טוב. כשסיימתי את השהות שם חיפשתי עבודה והעובדת הסוציאלית הפנתה אותי ל'הבית של סוזן'. המקום הזה נתן לי סוף סוף כלים להתמודד עם עבודה, עם השכמות הבוקר, עם קבלת משכורת ותשלום חשבונות. המקום נתן לי מטרה וסיבה לקום בבוקר. יש שם צוות מדהים של מדריכים, תומכים וקשובים. האווירה נעימה וביתית והתנאים טובים. מה יכולתי לבקש יותר".
|