מדי שנה משתחררים מצה"ל כ-1000 חיילים בודדים, אשר עזבו את בית הוריהם בארצות המוצא, שירתו את מדינת ישראל כחיילים ומבקשים להשתלב בארץ כאזרחים. גורמים שונים פועלים במתכונת של אחריות חברתית-קהילתית, על מנת להנגיש עבורם את האזרחות הנכספת ביתר קלות. "אמיצים" הוא דוגמה לפרויקט שכזה
מאת ארן הרשלג
 בפסיכולוגיה המודרנית מוגדרת ההגירה ממדינה למדינה, במרום הקשיים האישיים של האדם. הנתק מהסביבה המוכרת, ההפרדות משפת המקום, נטישת העבודה, החברים והמשפחה, מהווים קשיי קליטה במקום החדש אליו מגיעים ובו אמורים להתאקלם. בכך כמובן לא תמו תלאותיו של אותו מהגר, כעת עם כל הקשיים, עליו להתמודד עם שפה, תרבות ומנהגים חדשים, תוך כדי מציאת סביבה תומכת ועבודה התואמת את היכולות האישיות שלו. מחייל בודד לאזרח משולב למרות כל האמור לעיל, עידן הגלובליזציה מזמן מעבר בין יבשתי ותנועה בלתי פוסק של מהגרי עבודה או רילוקיישן, אם מעדיפים את מכבסת המלים הפוסט-מודרניסטית. אך לצד אלו קיים גם מעבר מרצון של משפחות ובודדים, המקריבים את העבר עליו חיו וגדלו, לטובת מקום שבעיניהם הוא ערכי וראוי. בישראל, שחלק חשוב מהתפתחותה הוא עליית יהודים מרחבי העולם, ישנה מן הסתם התייחסות חמה מצד הממסד לעניין קיבוץ הגלויות. פלח קטן מאותם העולים לישראל, הם קבוצה הקרויה "חיילים בודדים", הנקלטים על ידי צה"ל וזוכים לקליטה והשתלבות ייחודית. מדי שנה משתחררים מצה"ל כ-1000 חיילים בודדים, אשר עזבו את בית הוריהם בארצות המוצא, שירתו את מדינת ישראל כחיילים ומבקשים להשתלב בארץ כאזרחים מן המניין. למעשה, במהלך ההתאזרחות נפגשים חיילים אלו לראשונה עם מערכות אזרחיות ומוסדיות, לעתים נוקשות, שלא מוכרות להם מה שמגביר את קשיי הקליטה וההשתלבות בחברה הישראלית. עמותות וקבוצות תמיכה שונות, הפועלות במתכונת של אחריות חברתית קהילתית, פועלות על מנת להנגיש עבור אותם חיילים בודדים, את האזרחות הנכספת ביתר קלות. פרויקט "אמיצים" לדוגמה, הוא מיזם חברתי שכזה הקיים מזה כשלוש שנים ומתאפשר בזכות רוטרי ישראל, הסוכנות היהודית וצה"ל, כאשר מטרתו כמובן לעזור לחיילים הבודדים אחרי שחרורם מהצבא. הסיוע בא לידי ביטוי במציאת פתרונות דיור, ייעוץ משפטי, סיוע במציאת עבודה, השגת מלגת לימודים, כלכלה, בריאות, גיור ועוד. חברי רוטרי המורכב מאנשי עסקים, מאמצים אותם אל ליבם גם במסגרת המשפחתית הפרטית ומעניקים להם את הסביבה התומכת החסרה, לאלו שהשאירו את המעגלים המשפחתיים והחברתיים שלהם בארץ מוצאם. זר פרחים בבקו"ם קרן מיניקוב, 24, עלתה מביילורוסיה לבדה בגיל 16 ולאחר שנתיים בפנימייה דתית, החליטה לחזור לארץ המוצא. אולם, הרצון להתגייס לצה"ל בער בה והיא חזרה שוב לארץ, זמן קצר לאחר מכן ובגיל 18 התנדבה לשירות צבאי. במהלך שירותה היתה בחיל התובלה ולקראת השחרור היא מילאה טופס של ארגון רוטרי, בו הביעה חשש כי היא לא תצליח לשרוד את השחרור ולהישאר בארץ. ביום השחרור של מיניקוב הפתיעה אותה, יעל לצרוס, מתנדבת מטעם רוטרי מחוץ לכותלי הבקו"ם עם זר פרחים ולאחר מכן זימנה אותה לארוחת צהריים. פעילותה של לצרוס נועדה לעזור לקרן לבסס את חייה בארץ ולשכנע את ראשי המכינה הקדם אקדמאית באוניברסיטת חיפה, לקבל את קרן על תנאי ללימודים. ואכן, קרן השלימה את לימודי הבגרות בהצטיינות ויעל ליוותה אותה בהליך הקבלה למוסדות אקדמאיים, שקיבלו אותה בעקבות ציוניה. למעשה, לצרוס ליוותה את מיניקוב במפגשים תכופים לכל אורך משבר השחרור. "בזמן שהייתי בודדה בארץ היא הייתה כמו הורה בשבילי בכל תחומי החיים שלי", אומרת מיניקוב, "קשה להסביר כמה היא עזרה לי ותרמה לי בנוכחות שהיא הביאה לחיי". אך בכך לא תם החיבור של מיניקוב לישראל. לפני כשנתיים החליטו גם הוריה להצטרף אליה ועשו עלייה יחד עם אחיה הקטן. שנה לאחר מכן התחתנה קרן עם חברה הישראלי, שגם הוא עלה לישראל ממדינות חבר העמים ונאלצה לדחות את תחילת לימודיה האקדמאיים, מאחר ולפני כמה חודשים נולדה לה בת בכורה. כיום, ילדתה של קרן גדלה כישראלית לכל דבר, כאשר לא רק אביה ואימה מלווים אותה, אלא גם סבה וסבתה. האם אחרי הצבא, ידעת היכן יהיה ביתך? "אחרי הצבא לא ידעתי אם אשאר בארץ או אעזוב, אין לי ספק שלעזרתה של יעל יש משקל רב בזה שהיום במקום שאני אהיה בביילורוסיה, הורי, שהם כבר סבא וסבתא, נמצאים יחד איתי ועם נכדתם בישראל".
יש לא מעט רגעים קשים עבור חייל בודד יבגני מנוים, בן 26 כיום, עלה בגפו גם הוא מביילורוסיה לפני כשבע שנים, במסגרת תוכנית המעודדת אקדמאיים לסיים את לימודיהם בישראל. עם הגיעו לישראל החל את לימודי האולפן ולאחר מספר חודשים בהם למד במכינה קדם אקדמאית, שהכינה אותו ללימודי אוניברסיטה בישראל, התגייס מנוים ועשה שירות צבאי מלא. את שירותו הצבאי סיים כראש צוות של טכנאי טילים וציוד קרקע בחיל האוויר ולאחר השחרור נתקל בקשיים במציאת עבודה וקבלה ללימודים אקדמאיים. מה הקשיים העומדים בפני חייל בודד? "יש לא מעט רגעים קשים עבור חייל בודד, אבל אחד הקשים שבהם הוא בסיומם של קורסים. בסוף הטקס כשכל המשפחות מתאספות סביב ילדיהם, אז התחושה של הבדידות מורגשת מאוד. ההזמנות של החברים לא יכולות להוות תחליף למשפחה המחבקת והתומכת, שנשארת בארץ המוצא. קושי נוסף הוא ההתמודדות עם הבירוקרטיה והתרבות, כשלפעמים מה שחסר זה פשוט אותו אדם שיסביר, יתמוך ויגבה את החייל הבודד. מעבר לכך לחייל בודד אין קשרים חברתיים מספקים, כדי שמישהו יעזור לו למצוא עבודה או להתקבל ללימודים. בנוסף, הוא ללא מקור פרנסה ורקע אקדמאי ולא פעם מגיע רגע שבירה שבעקבותיו חוזרים לארץ המוצא. יש לי לא מעט חברים, שוויתרו על החלום לבנות פה בית במיוחד בגלל זה. גם עניין הזוגיות הוא נושא מורכב. לי יש חברה צברית ויש בינינו פערי תרבות גדולים וגם כאן לוקח זמן לגשר על הפערים". אל מול הקשיים שהיו לפניו, חיפש יבגני דמות תומכת שתעזור לו לצלוח את הקשיים ולהישאר בארץ, מעט לפני השחרור הוא קיבל הודעה מהצבא על כנס לחיילים בודדים ושמע על התוכנית של רוטרי. הוא הגיע לכנס של הארגון ושמע אנשי עסקים ממגוון תחומים, המייעצים ומספרים כיצד הם תומכים ופועלים בעניין. יבגני מספר, כי זמן קצר לאחר הכנס, הוא קיבל טלפון מיובל שהפך להיות המנטור שלו. יובל העוסק בפרסום החל ללוות אותו במה שנקרא תהליך ההטמעות בחברה הישראלית.
עד כמה חייל בודד זקוק להדרכה והכוונה לאחר השחרור? "לפני השחרור הגעתי לכנס שחרור מטעם הצבא שרוטרי השתתפו בו והם הציעו לי עזרה ביציאה לאזרחות. כאחד הנמצא בישראל לבדו, לא היה לי למי לפנות ולשמחתי מינו לי מנטור שהכווין אותי. הוא תמך וכיוון אותי בעיקר בלימודי האקדמאיים וכן בראיונות עבודה במספר מקומות, שאליהם לא יכולתי להגיע לולא התיווך שלו. כרגע אני אמור להתחיל התמחות באחת העבודות, בזכות הגישור של המנטור". כיום יבגני הספיק כבר להקים יחד עם עוד קבוצה של חיילים בודדים, ארגון שעוזר לחיילים בודדים משוחררים, להתמודד מול הקשיים השונים הכרוכים בהגעה של חייל בודד לישראל. "אני ממשיך את מה שלמדתי ומעביר הלאה לחיילים בודדים הנמצאים עדיים בצבא, כדי להקל עליהם בקשיים שכל כך מוכרים לי ולחבריי ושעד היום אנחנו עדיין חווים אותם".
|