לוול, מסצ'וסטס היא חור. עיירה של פועלים ופרחות שמקום הבילוי העיקרי בה הוא פאב מעושן וצריך להרחיק עם המכונית בכדי לראות סרטים שאין בשמם את המילה "קטלני". סביבה כזו יוצרת אווירה מלוכדת והתושבים מאוד גאים בכל מי שמצליח לצאת מהעיר ולהפוך לשם דבר בעולם האמיתי. זו הסיבה שדיקי אקלנד מכונה "גאוות לוול". הוא הפך למתאגרף מקצועי בשנות השבעים וזכה לתהילה כשהפיל את שוגר ריי לאונרד האגדי במהלך קרב. זה לא הביא אותו לזכיה בתואר האליפות, אבל יותר מעשור לאחר מכן, הוא עודנו האדם האהוב והמפורסם ביותר בלוול.

שנים לאחר הפרישה, דיקי מאמן את אחיו הצעיר מיקי, ששואף בעצמו לקריירת אגרוף מצליחה, לפחות כמו של אחיו. אמם של השניים, אליס, היא גם המנהלת האישית של מיקי. היא אם דאגנית ומסורה, למרות שלא פעם נדמה שהשפעתה על השניים היא יותר שלילית מחיובית. אליס מתערבת בכל הבט קטן בחייהם, כולל הנשים איתן הם יוצאים ומגיעה לכל מקום מלווה בצבא שבע בנותיה, פרחות אלימות לא פחות ממנה. בינתיים, דיקי נעלם לפרקי זמן ארוכים, אותם הוא מעביר עם חבריו בעישון קראק והתרפקות על תהילת העבר. צוות צילום שעושה עליו סרט תעודי והאימונים עם מיקי הם הדברים היחידים שמוציאים אותו מהבית, אבל לאחרונה גם זה לא מונע ממנו לפספס פגישות ולהבריז למיקי מבלי להפעיל שיקול דעת.

בתנאים האלה, מיקי מנסה לנהל קריירה. הוא מחפש הזדמנויות לקרבות גדולים בטלוויזיה שיעניקו לו את תשומת לבם של הקהל והתקשורת, אולם כרגע הוא משמש בעיקר קרש קפיצה למתאגרפים צעירים ממנו שקרבות נגדו מעניקים להם פריצה לעיני המצלמות. עם אם דורסנית ואח מאמן שחושיו כה קהים עד שאינו מבחין בין מכת קרס שמאלית למאוורר תקרה, מיקי נמצא במאבק תמידי לא רק בזירה, אלא גם מחוצה לה. כשהוא מתחיל לצאת עם שרלין, ברמנית שבניגוד לרוב האנשים סביבו, הלכה לקולג' (ונשרה), האיום לקרע משפחתי גדל עוד יותר, מאחר ומלבד אביו המסכן, אף אחד בבית לא מאשר את הקשר עם הבחורה שמעזה לעמוד מול המשפחה ולומר את האמת בפנים.

לאגרוף ולקולנוע מערכת יחסים ארוכה ובריאה. עוד מימי "אורות הכרך" ו"האלוף" של שנות השלושים, דרך "התקווה הלבנה הגדולה", "השור הזועם" וסדרת "רוקי" של שנות השבעים והשמונים ועד ל"עלי", "מיליון דולר בייבי" ו"סינדרלה מן" של המאה ה-21. הוליווד אוהבת מתאגרפים ומציגה אותם כגיבורים קשי יום שצריכים להוכיח את עצמם בצורה הפרימיטיבית ביותר שקיימת: כח פיזי טהור. זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שלמי שאינו מעריץ נלהב, אגרוף נראה כמו ספורט משעמם להחריד. שני בריונים בתחתונים חובטים ומחבקים זה את זה במשך 12 סיבובים כשבמקרה הטוב, מישהו נופל לרצפה בתוך פחות מחצי שעה. למה במאים ותסריטאים חוזרים לענף הזה שוב ושוב, למרות שנדרשות מניפולציות רבות של כתיבה ועריכה בכדי להתאים אותו למדיום בידורי? כנראה כי מתאגרפים הם אנשים מרתקים. ברוב המקרים, המתאגרף הקולנועי מגיע מרקע סוציו-אקונומי קשה, לרוב עם אוסף של בעיות אישיות והוא תמיד, אבל תמיד, מתחיל כאנדרדוג. זה לא ספורט שבו על ההתחלה מתחרים ברמות הגבוהות ביותר, לעיני אולם מלא בלאס וגאס ומספיקות כמה מכות ממוזלות בכדי להפיל כל יריב. באגרוף נדרשת התמדה של שנים הכוללת אימונים מפרכים, תמיכה מורלית של הסביבה, מפלות כואבות (תרתי משמע), שליטה עצמית והבנה שכל קרב חשוב עבור הדרוג וההזדמנות להתמודד על תואר בעתיד. כשאנשים שנדרשים לכך הם לא בני עשירים הלומדים באוקספורד, אלא אנשים שאין להם דרך טובה יותר להתפרנס מאשר לחטוף כמה שפחות מכות לראש, אפשר להבין איך הוליווד מוצאת אותם מושכים גם אחרי כל כך הרבה שנות נישואין.

פייטר מנסה להביא את המתאגרף ההוליוודי לעידן המודרני. כן, מיקי מגיע מעיירה נשכחת ויש לו לא מעט בעיות משפחתיות, אבל הוא מקצוען מכף רגל ועד ראש ומבין טוב מאוד איך עובדת השיטה ומה צריך לעשות כדי להתקדם. הוא לא מתגלה במקרה בידי מאמן זקן, אלא נעזר באחיו המתאגרף בדימוס שיכין אותו לכל קרב. למעשה, נראה שמיקי יועד להתאגרף כמעט מהרגע שנולד. מבין תשעה ילדים, יש לאליס רק שני בנים ואם אחד הפך למתאגרף מצליח, אין סיבה שהשני לא. הסרט, שמתרחש בשנות התשעים של המאה שעברה, לוקח בחשבון לא רק יריבויות בין מתאגרפים, אלא גם את השפעתה של תרבות הרייטינג על שיבוץ הקרבות וההשלכות הנלוות לנצחון בשעות הצפיה הנכונות.

למרות שאינו חף מקלישאות, פייטר מפצל אותן בין שתי דמויות (המבוססות על אנשים אמיתיים) ובכך נמנע עומס שיהפוך אחת מהן ללא אמינה. מיקי מקבל את הקלישאות של האנדרדוג שצריך לבחור את הדרך הנכונה לפני שיהיה מבוגר מדי וישאר תקוע בלוול, מסצ'וסטס. זאת בזמן שהוא מאוהב באישה שמשפיעה רבות על חייו האישיים והמקצועיים. דיקי מקבל את הקלישאות היותר הרסניות, אלה שנוגעות לסמים, הזנחת המשפחה, הסתבכויות עם החוק וחוסר יכולת לשלוט במזגו. הסרט נשען על הניגוד בין האחים, זה שמייצג את טעויות העבר וזה שמייצג את התקוות לעתיד. אף אחד מהם לא קיצוני לטוב או לרע, אבל סרט שהיה מתמקד רק באחת הדמויות, היה נראה נדוש מכדי להחזיק צפיה עד סופו.

מבחינת המשחק, רוב הבחירות מוצלחות. אני לא מחבב את כריסטיאן בייל באופן כללי, אבל חייב להודות שכאן, הוא בפעם הראשונה נותן הופעה שבאמת אהבתי. בייל השיל קילוגרמים רבים ממשקלו בכדי לגלם את דיקי הרזה (קילוגרמים אותם הוא מעלה כעת לקראת חזרתו לתפקיד באטמן), מה שישר העלה בי חשדות שהביקורות הנלהבות ששמעתי על הופעתו נובעות מהערכה להקרבה הפיזית ולא לכשרון דרמתי. לשמחתי, הוא אכן משחק היטב, בנוסף למהפך הגופני וקטע וידאו קצר המוקרן לצד כתוביות הסיום ממחיש עד כמה הוא מחקה היטב את דיקי האמיתי. מדובר באדם קופצני, טוב לב וקצת טיפש. הוא מלא בשמחת חיים טבעית, מה שכנראה מנע ממנו להבין לאיזה מדרון חלקלק הוא פונה כשהחל להשתמש בסמים. מארק וולברג, המגלם את מיקי, הוא לא שחקן טוב במיוחד, אבל הוא מתאים כמרכז השקט של סערה המתחוללת סביבו בכל מקום אליו יפנה. רק הרגעים האינטימיים לצד שרלין (איימי אדמס שכבר נתנה הופעות טובות יותר), מספקים לו קצת נחת. מהבחינה הזו, וולברג הוא לא ליהוק מוצלח מכיוון שלא ניתן להבחין בשום הבדל בין מיקי רגוע למיקי נלהב או למיקי כועס. הוא מתפרץ מדי פעם, אבל לולא היה אחד המפיקים של הסרט, אני בספק אם וולברג היה הבחירה הראשונה לתפקיד.

תצוגת המשחק המרשימה ביותר היא של מליסה לאו, בתפקיד אליס. אי אפשר לסווג את אליס כדמות מרושעת, כי יש בה גם הרבה חמלה ואהבה, אבל היא בהחלט לא מישהי שרוצים לפגוש בסמטה, גם אם זו מוארת היטב ומלאה בכוחות חילוץ והצלה בתמיכת סופרמן ומהטמה גאנדי. מספיק לראות את המבט המבוהל של דיקי כשאליס מגיעה לאסוף אותו מהבית, כדי להבין עד כמה אין דבר שיכול לעצור את האישה הזו. אחרי תשע לידות, הגברת עם הסיגריה והחולצה המנומרת מאמינה שמותר לה הכל ושהיא יודעת יותר טוב מכולם. האנשים סביבה חיים בפחד, אבל משפחתה אוהבת אותה כי השתלטנות שלה נובעת מרצון לעזור. הסרט משנה את מיקומה על הסקאלה שבין טוב ורע בהתאם למצב הקריירה של מיקי. נראה שהיא ניזונה מההצלחה שלו לא פחות משהוא ניזון מהמעקב הצמוד שלה. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין איך לאישה כזו יצא בן דפוק כמו דיקי, אבל מליסה לאו בהחלט הופכת אותה לחידה שגוברת על היצוג הפרחי הסטראוטיפי.

הסרט, כאמור, מבוסס על סיפור אמיתי. כנהוג בעולם הקולנוע, נלקח לא מעט חופש אמנותי פה ושם והקרבות נערכו כך שיראו הרבה יותר קצרים ולא מייגעים ממה שהיו במציאות. אולי בגלל זה, האושר של מתאגרף מנצחון חשוב נראה מלאכותי על המסך, כי לא מועברת לנו כל מסכת היסורים שהובילה אותו לרגע הסיום המתוק של המערכה. מצד שני, הבמאי דיוויד או. ראסל משתדל ליצור תחושה של מציאותיות לאורך הסרט. הקרבות מצולמים במצלמות טלוויזיה ומלווים בפרשנות של שדרנים אותנטיים, כדי לדמות את האופן בו נראו בזמן השידור המקורי. מספר אנשים, בהם שוגר ריי לאונרד, איש צוות הצילום של HBO ריצ'רד פארל (שביים את הסרט התעודי האמיתי על דיקי אקלנד) ומיקי אוקיף, המאמן של מיקי המתאגרף, מגלמים בסרט את עצמם. נוסף על כך, סצנות האימון צולמו באולם האמיתי בלוול בו התאמנו האחים, כך שישנם רגעים בהם מארק וולברג משחזר בדיוק כמעט מקסימלי את מהלכיו של מיקי האמיתי.

כל זה לא מונע מהעלילה להראות קלישאתית. יש רגעים לא צפויים, אבל רוב ההתפתחויות הדרמתיות נראו כבר בהרבה מאוד סרטים, לא כולם על אגרוף. הדמויות בסרט, גם המשניות, נוטות להיות אלימות ולשנוא אחת את השניה במהירות שלא נראה שאנשים אמיתיים יגיעו אליה בכזו קלות. הן גם משנות את עמדתן מבלי להשקיע יותר מדי זמן במחשבה או בעיכול הנסיבות. רגע אחד בעד, רגע אחרי זה נגד. אל תחשבו חס וחלילה שלא נהנתי מהסרט. הוא מצליח לרתק ולהיות סוחף, גם אם המקוריות היא ממנו והלאה. יאמר לזכות פייטר שבזמן הקרבות, הייתי באמת במתח לגלות מי ינצח, גם אם ההכנה לדרמה של הקרב והאופן בו חלק מהמתאגרפים הוצגו נראו לי לא אמינים. זה מסוג הסרטים שמפצים על העדר מקוריות בהשקעה וברגש ומאלה, יש כאן בכמות מספקת.