הרבה פעמים ברחוב אני רואה אותם היא נמוכה מאוד גמדה הטבע והגורל הביא לה את זה וזה לא אומר דבר על האופטימיות שלה שאולי נמצאת שם אינני יודע אני לא מכיר אותה רק רואה אותה מהאוטו כשאני עובר ברחוב. את הנכה בכסא גלגלים ראיתי רק לרגע אבל הרבה פעמים אני נתקל בהם ברחוב וגם הם אולי אופטימיים, אולי לא אולי מאושרים, אולי פחות. מה שבטוח ובגלל זה אני כותב שלא תמיד אני זוכר לומר תודה על מה שיש לי רגליים עיניים בריאות וצריך לומר תודה. פרופורציה תמיד לזכור פרופורציה. אבל הרעיון משהו אחד. והמעשה משהו אחר. אינני זוכר. לו הייתה לי תמונה של כסא גלגלים כל הזמן מול העיניים הייתי זוכר לומר תודה. אבל אני לא. כל עוד אין תמונה או יש תמונה - אבל אני לא שם לב אליה זה עובר על ידי ואני שוב מתבכיין על מר גורלי עלאק מיילל על שטויות במקום לזכור פרופורציה. אין לי מכאניזם ושיטה ושעון מעורר קבוע שמזכיר לי תמונת פרופורציה. לומר תודה שאני חי. שלא מת לי ילד שאין לנו מחלה סופנית שרגליי עובדות ולא קטעו לי אותן אני מזלזל במתנות שאלוהים נתן לי עד עכשיו. הלוואי והייתי מתפלל 3 פעמים ביום את תפילת מודה אני ואומר תודה לעולם הזה על מה שיש לי ולומד להתספק במועט במה שיש לי שזה המון. יש לי את כל מה שאדם עלי אדמות יכול לבקש ועדין תמיד יש כאב וצער ואי מסופקות באסה. אלוהים מזמן לי תמונות תזכורת והמודעות שלי קולטת אותן ובצומת, אני אומר לעצמי בלב הנה, הוא שלח לי תזכורת, תמונה שמראה לי כמה טוב לי. הלוואי ואזכור מאיפה באתי כדי שאדע להעריך את הכאן ועכשיו. בוקר לא קל היום דמעות בוכה סתם צער כזה על משהו ככה זה כשאתה רגיל לעוף, או אוהב לעוף ולפעמים צריך לרדת לקרקע להבין, לקבל, להשלים זה קשה בטירוף לפעמים. כל החיים הקונבנציונאליים האלה עם השאלות הגדולות שהם מספקים לי מאיפה יודעים איך להתנהג? אין manual ואני לא יודע לפעמים מה לעשות. shit. זה לא הכי גברי הדמעות האלה אבל זה מה יש. |