אני יושב פה ובוכה עכשיו ופתאום אני קולט

שאני גבר בן 43 אוטוטו

ובוכה.

מעניין אם אבא שלי בכה פעם? אבא הגדול, החזק, הטייס.

מעניין אם החברים שלי החסונים האלה

הגבוהים והקשוחים

מעניין אם הם בוכים? לא נראה לי.

אם כן, זה מחזה מטורף.

ממש קשה לי לדמיין אותם בוכים.

ואם כן - אני רוצה להיות שם.

להרגיש שאני לא לבד.

אני לא בוכה ב Light

זה לא רק לכלוכית דמעות

אני בוכה ממש

עם דמעות נופלות

יש לך שידור ב live עכשיו של בכי

שידור ישיר

אני לא יודע מה זורם יותר

התקתוקים של המקלדת, או הדמעות.

גבר בוכה ב Live.

בטח גברים בוכים בשירותים

מכביאים את זה.

חוץ ממני בחיים לא ראיתי גר בוכה ברחוב.

נשים כן.

נשים הן אמיצות.

גברים הם שפנים (כי מתכנתים אותם ככה)

ואין להם אומץ לבכות בחוץ

כמו שאין לבני האדם אומץ לאהוב בחוץ

להוציא את האהבה שלהם החוצה.

כל פעם שאני בוכה

זה לא רק כי לבד לי או שאני רוצה לעוף

אלא על הגישה הכללית

של הרג, תוקפנות, וחוסר אומץ.

אני בוכה על בליוני ההרגשות של בני האדם

שאינם יוצאים לפועל.

אני בוכה על האנשים המתים שהולכים ברחוב

רואים, מבינים, מרגישים, ומדחיקים.

זה משגע אותי.

איטיות האבולוציה שלנו. איטיות ההבנה שמשהו לא תקין קורה פה

וצריך לעצור. את התחמשות הביגוד

התחמשות העבודה

התחמשות המאבק לכסף ונתח שוק.

התחמשות הטירוף של ריצות 120 קמ"ש וטלנובלות.

תוחזר השכונה.

יוחזרו החברים. תוחזר השפיות לחיים קצת יותר אוהבים.

חבר אחד שלי בארה"ב. שנים כבר

חבר שני עכשיו בביקור וגם הוא בארה"ב.

2 גאונים כאלה מוכשרים שעזבו לשם.

הם חסרים לי.

אין להם תחליף. גדלנו ביחד. אנחנו אותו שורש. אותם ערכים. הכול ...

מבינים אחד את השני בלי מילים. מחבקים אותו הדבר.

ההיסטוריה שלנו ביחד

שזורה במלא אירועים שגידלו אותנו.

הרגשות, השירים, החופשים, הלימודים, הצוקים

איך התחרמנו על הצוקים והמדבר ביחד

במובן של ללטף את הצוקים, לטפס עליהם, לאהוב את הרוח של המדבר.

זה חסר לי.

זהו. די להשתפך על הבוקר.

בי.