השעות היפות של שישי בבוקר הולכות ופוחתות ואני מנסה לסיים את כל המשימות ולפנות זמן לחשוב מכל, לשקט. אחרי ביקורת בגג, חיפוש נזילות שלא קיימות, ארגונים ניהולים נקיונות ועייפות מצטברת אני מבינה שאם לא מעבירים הילוך, השישי הזה נתקע בניוטרל.

מעמיסה את האיש והכלבה לרכב, דוהרים במנוסה מחוץ לעיר, ולאט לאט, אי שם בפיצול בין כביש שש לכביש 1 לכיוון ירושלים, אנחנו מתחילים להרגע. ברדיו מתגלגלים קאמל וניק דרייק, ושולחים אותנו לעשורים שלצערנו עוד לא נולדנו בהם.

קרן שמש ראשונה של חופש חומקת דרך החלון, מלטפת את הכתף העטופה בסוודר, משחררת שרירים קפוצים וקפיצים סוררים. מרבדים של שדות ירוקים אחרי גשמים נפרשים, ואופק נקי, ברור חד ועמוק נפרש לפנינו, מציג את ישובי הרי יהודה במלוא הדרם.

בלי לחשוב יותר, ובידיעה שיש עוד חצי שעה עד סגירת היקב, אנחנו טסים לקיבוץ צרעה. גם טפרברג ומוני גרים שם בשכונה, אבל אנחנו חותכים בביטחון לתוך הקיבוץ, לרחבת חניה שהיתה פעם כניסה לפאב, והיום מובילה ליקב ביתי ונעים, ועם זאת אלגנטי.

את היינות של צרעה אני מכירה מקרוב כבר מ-2004. ואני מרשה לעצמי לומר בבטחון שנקודת המפנה שלהם מלהיות יקב שאני נותנת לו הזדמנות על השולחן שלי, ליקב שאני מתכבדת לארח אותו על שולחני, היא שנת 2007. ספק בשל היין, ספק בשל ההתנהלות של היקב סביב היין.

זה לא רנדומאלי. במעקב אחרי ההתפתחות של היקב הזה, והיינן שמוביל אותו, ערן פיק, שנכנס בנעליו האינסופיות של רוני ג'יימס, מרגישים את המשמעת שמטפטפת פנימה, את הקצוות המהודקים, ואת העשיה המדוייקת.

בידיעה שחוזרים הביתה עם שלל, צנחנו מותשים מתלאות הבוקר לסבב טעימות. פגשנו נווה אילן 2009, השווינו שורש 2007 ו-2008, ובחנו את גבעת החלוקים. אבל אני רוצה להתמקד בהרי יהודה 2008. התווית מספרת עליו שהוא מורכב מענבי קברנה סוביניון (92%) וענבי סירה (8%), אשר גדלו על טרסות עתיקות בעלות הרכב אדמה של סלע גיר ובליית סלע העשירה במינרלים.

אני מספרת עליו, שהוא מזכיר לי את הצבע האפור סגול של שמיים שהגשם עמוק באופק שלהם, אבל במקום בו אתה נמצא עדיין יש שמש שצובעת הכל בצבעים חיים ועמוקים. הוא נשמע לי כמו צליל אחד, נקי ומדוייק, עדין ורך אבל עדיין נוכח, שההתפתחות שלו היא בעוצמה בה הוא נשמע, אבל המסר לא משתנה.

הוא יין חד משמעי, לא במובן מתבלט או משתלט, אלא בעל אמירה ברורה, אולי אפילו מעט מוגבלת, של צבע בורדו-סגול עמוק וכהה, אבל לא בוטה. זה גם מה שמאפיין את האף והפה, בינוניות מדוייקת, במובן הטוב של המילה. הוא יין מתאים לכולם, אבל ספק אם יזכר. כיין פתיחה מציב רף גבוה, למרות שלדעתי הוא מעביר מסר שונה מאד מיינות אחרים של היקב, כמו למשל גבעת החלוקים המינרלי והמחוספס.

את היין הזה שתיתי בצעירותו מהחבית, והיום, בהשוואה לטעימה המוקדמת, ההתפתחות שלו מוגבלת. הוא לא מיצג בעיני טרואר שנסחף ומתבטא בתוכו, אלא קו מחשבה מדוייק, ופשוט. הפירותיות שלו לא דעכה כהוא-זה, ומביאה איתה טעמים כהים של דובדבן.

אחרי שארזנו שישיית שורש, חלק 2007, וחלק 2008, שנחכה לו בסבלנות, לקחנו עוד בקבוק מהצליל העמוק והנקי הזה, וקצת גבינות. צוות היקב הפגין מקצועיות מבלי ליצור ניכור, ולמרות השעה המאוחרת הסביר פנים ואפילו צייד אותנו בלחם וכוסות להמשך.

וההמשך היה נהדר. על טיול רגלי קצר במתלולי שמורת נחל שורק, פיקניק יין, גבינות ולחם על גבעה המשקיפה אל עבר גוש דן בין פריצת רקפות ומנוחת סלעים, צפיה בקרן השמש המאדימה את הים התיכון ונראית חדה כלכך ממרחק הקילומטרים שביני ובינה, אין לי עוד מילים להוסיף.