במהלך החיים הכללי, תדיר האדם משוטט לו בין מציאות לדמיון. זוהי תופעה נרחבת, המקיפה את כלל האנושות כולה. ביהדות ובפרט על דרך המוסר, רבותינו תמיד מתריעים על כך, שהגלישה לדמיונות, היא האמצעי העיקרי של היצר, בהטותו את לב האדם לדבר עבירה. אכן זוהי סגולתו של לימוד התורה כתבלין ליצר הרע. מי שעוסק בתורה, מעסיק את מוחו בשורשים המציאותיים הכי עמוקים, שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא וכל היקום שסביבנו מבוסס על התרשים המפורט הזה מפי הגבורה. וכמו שהגדירו זאת גדולי המוסר: טעות היא לחשוב למשל, ששורש מצוות כבוד אב ואם, נעוץ בעובדה שהעולם נוצר באופן שישנם הורים שיש להם בנים ומתוך כך חובתם של הבנים לכבד את הוריהם. האמת הפוכה בתכלית. הואיל ובתורה קיימת מצוות כבוד הורים, נבראה האנושות באופן זה, שישנם הורים כהיכי תמצי לקיים מצווה זאת, וכן כיוצ״ב.
נקודה זאת בולטת בתולדותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם. בעיני מי שלא קרא ולא שנה, תמיד היה זה לפלא, איך דמויות שהיו שרויות כל ימיהם בהוויות אביי ורבא בהתמדה נפלאה עד שלכאורה לא ידעו דבר מהנעשה סביבם בעולם החולין, היו יכולים להנהיג את הציבור לפתע, כשנקראו לכך, ולהובילו לחוף מבטחים, כאשר כל חכמתם מהעיסוק בתורה ובה בלבד.
אמנם בעיני שומרי התורה תמיד מובן ומקובל, שחכמי התורה הם היותר מבינים גם בענייני דעלמא. זוהי עיקר אמונת חכמים. לעומת זאת, האחרים שגו להם בדמיונות שווא ומדוחים, כשבמוקדם או במאוחר סופם
המר בא בשעת היקיצה הכואבת. בשבועות אלו בהם אנו מתבוננים ביציאת מצרים, קיימת הדוגמא האולטימטיבית לתופעה זו. הבה נתאר לעצמנו את פרעה, כשיצא לבדו מן הים וראה מה קרה לעמו, כתוצאה משיגיונות-יו בהתעלמות מרצונו של הבוי״ת לשחרר את בני ישראל. איזו יקיצה אכזרית קרתה למי שזה לא כבר, היה מכריז על עצמו, לי יאורי ואני עשיתיני!
וכשמתבוננים בכך על רקע הדברים הנשמעים בעת האחרונה במסגרת ההתמודדות בין רודפי התורה לשומריה, כדאי לעמוד על כמה נקודות אקטואליות. וקודם שנעסוק במדוחי אלו השרויים בחלומותיהם, אולי מוטב לציין דבר שלא עומדים עליו די הצורך: כאשר מכל עבר יש מי שקורא תגר על בני הישיבות, מחפש כל דרך להרע להם, למשפחותיהם ולכל דבר שבקדושה, צריך לזכור ולדעת, שכל אותה העת ולא משנה מה נעשה ברקע, יושבים להם עשרות רבות של אלפי בחורים ואברכים והוגים בתורה, כשאינם מביטים החוצה כלל והכל לא נוגע אליהם. מטבע הדברים, בפרט כאשר היקף הציבור כה גדול כ״י, ישנם גם רבים, שחולשתם באחיזה בתורה, גורמת לסקרנותם להתעניין בקולות החיצוניים.
לדאבון לב, ישנם גם כאלה, שמתרשמים מעצמת הרדיפה כל כך, עד שבתוכם עושים הדברים רושם, הגורם להם לנסות ולהתמודד עם הדברים בתנאים שמכתיבים להם בעלי החלומות, שהשיבוש הגדול ביותר שלהם הוא באשליה, שדווקא הם, הם המציאותיים.
כך פוקעת לה ועולה אשליה נוספת, כאילו גם אצל החרדים קיימת הסכמה כלשהי עם טענות המקטרגים. ברם זוהי טעות שאין למעלה ממנה. הניסיון לתור ולמצוא אצל הזולת מן העבר השני צד של הסכמה, מוביל את מי שמוביל, לחפש את אבידתו דווקא מתחת לפנס. זאת שעה, שכאמור, אנשי השוליים, שככל שרבים הם, אינם משקפים כלום ממה שנעשה בציבור רב מהם פי כמה וכמה. בעמידה על אמת זו, ישנה גם תועלת רבה, לחיזוקם של הנופלים ברשת התעמולה החיצונית הרעשנית, הגורמת להם מורך לב. כללו של דבר, על כל הנוגעים בדבר, ידיד ואויב כאחד לדעת, שלא רק שאין לצרמוניות האנטי חרדיות חדשות לבקרים השפעה על חוט השדרה הישיבתי היציב, אלא שרוב רובו של עולם הישיבות, במקרים רבים אינו יודע וודאי לא מתרשם מדברי הבאי אלו. אין לו זמן לזה ויש לו עניינים יותר חשובים לענות בהם.
כאשר מתבוננים במצב הכללי השורר כיום אצל אלו הרודפים את עולם התורה בצעדים ובעיקר במלל אין סופי, לא צריך מידה רבה של מציאותיות, על מנת לעמוד על חומרת המצב שהם מצויים בו. האחראים לתהום החינוכי של בניהם הניכר מכל פינה ופינה ברחבי הארץ, הם המדמיינים לעצמם מצב, בו דווקא כישלונם המהדהד נותן להם גושפנקא להצר את צעדי החינוך החרדי או להטיף לו את הטפותיהם; דווקא תרבותם המסואבת לעיני עם ועולם, היא המעמידה להם כביכול את התקווה, להכניס את החרדים לשוק העבדים, כהקדמה להטמעתם ח״ו בנורמות השחיתות שלהם; ודווקא ב״הצל-חתם״ להחריב את מסגרת המשפחה שלהם, חושבים הם שיש לראות דוגמא ומודל לחיקוי.
רק כך, מתוך הזיות דמיוניות בחלום עמוק מחקר, יכול לקום שופט בג״ץ חובש כיפה -האמור לדעת היטב מה נעשה ברחובות עיר; המכיר מקרוב מהי אלימות ומה מעמד האשה בציבור החיצוני, גם בבית וגם ברחובות ובאוטובוסים; ובעיקר, מה מעמדו כחובש כיפה במוסד בו הוא יושב (על אף שבהחלטתו הוא מתיר בטובו כי רב עוד מעט חמצן לחפצים בשמירה עצמית) - ולהטיף לציבור החרדי דברים כה מופקעים ומבזים.
כשאנו מהרהרים בעיוות הזה הבוקע בעת האחרונה מכיוונים כה רבים, עולה במוחותינו סיפור בשם ״מנדל דער שדכן״, אותו שמענו פעמים מספר מבני משפחה, כשרצו לתאר בפנינו דוגמא לחלום ושברו (ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב):
היו היה יהודי מסכן עני ואביון, שקיווה להתפרנס משדכנות, אולם שום דבר ממקצועו שבחר בו לא האיר לו פנים. פעם אחר פעם כשניסה את כוחו בכך, מצא את עצמו מול שוקת שבורה, כשהוא ממשיך לחיות במסכנותו הענייה. פעם כשישן, חלם חלום, בו ראה את עצמו כשדכן עולמי (וועלטדיקער שדכן), כשהוא עומד ניצב על מזח הנמל, שמגיעים אליו אוניות, אוניה אחת של חתנים ואחת של כלות, והוא מנדל השדכן מכריז, חתן זה לכלה פלונית ומקבל את שכרו משולם בעין יפה.
כך הפליג לו מנדל השדכן בדמיונותיו, עד היקיצה, שהפעם - לאחר תקוות כה רבות שחסרונן היחיד היה בזה שהן לא היו במציאות - הייתה כואבת יותר מתמיד. |