חברי כנסת יקרים, כמעט הכי יקרים בעולם, מה עשיתם תוך כדי דיון על תקציב המדינה?

9,500 דולר בחודש, זה הסכום הסמלי שחבר כנסת ישראלי מביא הביתה כל חודש. כדי שהעיצבון יהיה מושלם, הנה לכם הצצה למשכורות חברי פרלמנטים בעולם; חברי הפרלמנט של ירדן מרוויחים 3,440 דולר בחודש, המקבילים הניו זילנדים מביאים הביתה 6,680 דולר בחודש. חברי הפרלמנט הצרפתים מסתפקים ב־ 5,260 דולר, הנורבגים עושים לביתם 6,700 דולר, השבדים שמחים עם 4,300 דולר בחודש, וחברי הפרלמנט בספרד הם ממש אידיאליסטים, ומרוויחים בחודש 2,280 דולר. בקיצור, הח״כים הישראלים ניצבים כמעט בראש הסולם, עם משכורת יפהפיה ומרשימה במיוחד, אותה מממנים כולנו, אתם ואני. בנוהג שבעולם, כשמשלמים כסף, מחכים לקבלות בשטח. נו, יש תמורה לאגרה? האם מאה ועשרים הנבחרים הישראלים עובדים יותר קשה ממרבית הקולגות בעולם ? אז כולנו יודעים שמדובר ביחס הפוך, מרבית חברי הכנסת עובדים קשה בלא לעשות כלום. (להוציא מספר חד ספרתי של חברי כנסת חרוצים). יהיה מי שיאמר שכשהם ישנים/אוכלים/ קוראים/ מתפקעים מצחוק; הם לא מהווים סכנה לציבור ולא מחוללים נזקים, וזה כבר שווה הרבה. מצד שני, נראה את הח״כים מנמנמים להם באדישות, כשבעל הבאסטה שוקל להם אבטיח, עושה חשבון בשיטת ״הבערך״ ומוסיף ככה מהצד עוד שלושה שקלים לחשבון. נסו לדמיין אותם מפהקים משיעמום/ מדפדפים בעיתון/ אוכלים קרמבו -כשהאינסטלטור מתמחר מחדש את העבודה בבית הפרטי שלהם, ומחליט שעליהם להוסיף עוד מאה שקל על הסכום שסוכם מלכתחילה.

סיטואציה כזו תגרום להם לעמוד על רגליהם האחוריות ולהילחם מלחמת חורמה עד השקל האחרון. אותם לא ינצלו, וחוצמזה, הם עובדים פרך על הכסף.

וכשמדובר בקופת המדינה? נו טוב, הם באמת חייבים להקשיב לכל סעיפצ׳יק שמנייד מליון שקל לאפשהו? עם כל הכבוד, האם העובדה שבנאדם הוא חבר כנסת, מחייבת אותו להתרכז בנאום מתיש מלא במספרים, ולהקשיב לכל הסתייגות שמעבירה בהנף אצבע סכומי עתק?

חבר כנסת ממוצע עושה חשבון הגיוני, הרי לא מדובר בדיון קרדינלי שמכנס גינזבורג מועד הבית, (החצוף הזה החליט שצריך עוד שישים שקל לגינון, ואני לא אשתוק לו, בשום אופן לא אשתוק לו. כך הוא מכניס את היד הארוכה שלו לכיס שלי?). ״כל הסיפור הוא עוד שלושה מיליון שקל פסיק שתים, שקופת המדינה תעביר לתזמורת האנדולוסית. אם מישהו אוהב את סגנון המוזיקה הזה, בבקשה. הכסף הוא ממש לא של אבא שלי ושולמן ישלם״.

צמודים לאג׳נדה הזו, ניצלו חברי הכנסת באופן פרודוקטיבי את הדיונים המשמימים על התקציב. במשך 30 שעות הרימו והורידו חברי הכנסת את ידיהם, באופן מנותק לחלוטין מהתודעה. במילים פשוטות, לרובם לא היה מושג ירוק על מה מצביעים ולאן הולך הכסף, הם קיבלו הוראות ונופפו בידיים באופן עיוור.

וכיצד באמת ניצלו הח״כים את הזמן? ובכן, רבים מהם קראו ספרים ועיתונים, עברו על הודעות דואר אלקטרוני, שיחקו במשחקי מחשב ועוד ועוד. שר המדע הרשקוביץ שהשתעמם באופן יסודי, פיהק פיהוקים אדירי מימדים. חבר הכנסת רותם שוחח בסלולרי שיחה ממושכת. לחבר הכנסת אגבאריה היה חשוב להוכיח שהוא מרגיש בכנסת כמו בסלון ביתו הפרטי; הוא נשען אחורנית, פרש מולו עיתון, (לא, הוא לא השקיע אנרגיה בלהחביא את העיתון או לקפל אותו), ושקע בקריאה ממושכת. עיון בעיתון היה גם הבילוי המועדף על חבר הכנסת בוים. למרבה הביזיון, לא עיין בוים במאמרי הגות, אלא בידיעות שניתחו לעומק משחקי כדור.

שר האוצר לשעבר, ח״כ רוני בר־און מקדימה, הקשיב בכאילו לנאומים, וריכז את מלוא תשומת ליבו בטלפון הסלולרי המשוכלל שלו. מספר חברי כנסת מקדימה, עלו לרמה של כיתה ב׳, (לשוליים של כיתה ב׳), העלו על הסלולרי תמונה בלתי מחמיאה של חבר הכנסת יואל חסון, והחליפו עליה בדיחות סרות טעם.

חסון הפגין חסינות לעלבונות, (כך יאה לח״כ שנהנה מחסינות), ויצא להתנחם במתוקים. הוא קפץ באמצע מרתון האצבעות המתיש, לתחנת הדלק הסמוכה למוזיאון ישראל, וחזר משם עם עשרות חבילות שוקולד וכמות נכבדת של חטיפים. חסון התבטא ברוחב לב: ״כדי שהחברים יאכלו קצת סוכר ויחזיקו מעמד״. בהמשך ניצל חסון את הזמן בנעימים, והספיק לקרוא מאה וחמישים עמודים מספרו של אלוף במיל. אורי אור ״אלה החיים שלי״.

שיא השיאים של ההקשבה והריכוז שמורים לראש הממשלה, בנימין נתניהו. במשך שעות ארוכות ישב על כסאו בראש שולחן הממשלה, וכמעט לא קם ממקומו. אלא שאין לחשוד בראש הממשלה, (שהוא גם שר על כלכלי), בהקשבה לשיממון שהתחולל במליאה. נתניהו ניצל את הדיון לזמן איכות, שלף מתיקו ספר באנגלית, למד ושינן בו כל שורה. מדובר בספר ״המדריך המלא לאמנות הנאום״, אותו כתב לורד ג׳אנר, חבר פרלמנט בריטי. יש בו הכל, ניתוח של נאומים היסטוריים גדולים, כלים שימושיים כמו 500 משלים ואפילו בדיחות. איך ביבי הסתדר קודם בלי זה?

הקושי האמיתי היה הצורך בתדלוק, חברי הכנסת הם טיפוסים רעבים, וכשהמזנון מחכה בפינה, הם מתקשים לעמוד בפניו. והרבה יותר מזה, יש לזכור כי השיעמום מעצים את תחושת הרעב והצמא, ח״כים ותיקים מודים כי ביום של הצבעות תקציב הם מעלים במשקל לפחות כשלושה קילוגרמים.

הבעייה היתה משמעת הברזל של ההצבעות שהונהגה בסיעות. חברי הכנסת נדרשו להיות צמודים לכסא לאורך כל השעות הללו ולא להעלם. מצד שני, אסור לאכול במליאה גם אם גוועים ברעב. העובדה המעציבה הזו יצרה מקרים טרגיים, בהם נמלטו חברי הכנסת החוצה ונתנו את עינם ב״נס״ או ״הפוך״, ולאחר לגימונת נקראו מיד חזרה למליאה. אחרים שפתחו שולחן והעמיסו דגימות של מטעמים מהמזנון, נחסמו בדישם ונקראו להיכנס מיד פנימה.

מקרה מצער כזה אירע לח״כ זאב ביילסקי, (קדימה). הח״כ הרעב העמיס תקרובת על מגש והתכוונן מול המטרה, הוא רק לא ידע שבשניות הללו, יוצאים אנשי הסיעה לחפש עריקים. ואז ברגע בו קירב את המזלג לפה, נשמעו קריאות ״זאב זאב״ אמיתיות לגמרי, והוא נתפס על חם. הסורר זינק מהשולחן בבושת פנים, שלח מבט מלא ערגה ואכזבה למגש המיותם, ורץ כל עוד רוחו בו לאולם המליאה. סיוט כזה מזכה ביושר את המסויט במשכורת של 9,500 דולר בחודש.

יושבת ראש האופוזיציה הגב׳ לבני, הוכיחה נוכחות מרשימה לאורך כל הדיון, אולם גם היא נזקקה להעלאה דחופה של מפלס הסוכר. יועצי התקשורת הנאמנים שלה רכשו עבורה גדוד של המעדן הלאומי, הקרמבו, הסוו את כל העסק בתוך שקית, והגניבו למליאה.

אלא שאחרי הכל, לא מדובר בשניצל וינאי אלגנטי או בסושי הייטקי, אלא בקרמבו פרימיטיבי עמוס בקרם, שרשמית מיועד לסועדים עד גיל שמונה. נו, איזו צורה יש לח״כית שהיא יו״רית אופוזיציה, כשכולם חוזים בהתלבטות הקשה מנשוא של ״מאיפה מתחילים לאכול את הקרמבו?״, האם לפצוח בבסקויט או בקרם? היות שכך, התביישה לבני לכלות את סדרת הקרמבואים ביושבה על כסאה. היא נעמדה בסמוך לדלת המבואה, ובין ביס לביס עקבה בפה מלא אחר תהליך ההצבעה.

אפילו ראש הממשלה שהפגין עמידות מרשימה למצעד השיעמום, חש ברעב. עוזריו המסורים הגניבו לו כוס קפה ושתי עוגיות. היות שהמעשה אסור על פי התקנות, הם היסוו את הכוס באמצעות ערימה של מפיות.