צטט: nymiria 2007-10-31 17:12:49

רק לא לדיונה

מוח. מוח מדליק אותה. כולם בכפר שלה טיפשים ולא מעניין אותם כלום. עם מוח לא מגיעים רחוק בכפר שלה. עובדה. אף אחד לא הלך לשום מקום. ממה שהיא שומעת מהשיחות של הזקנות זה בגלל החתונות הקרובות. הזקנות מדברות לידה חופשי כאילו שהיא נפיחה ששוחררה לאוויר ויש להתעלם ממנה בשם ההליכות והנימוס. בכל זאת, כולם יודעים שהיא לא שאטרה. אפילו לא קרוב. טייב. שיחשבו.

 

לפאטימה לא אכפת. היא לא סופרת אותם. שיחשבו שהיא סתומה. היא גם לא מי יודע מה יפה, את זה היא רואה לבד. כל יום שהם חושבים שמשהו לא בסדר אצלה זה רק עוד יום ללא שידוך. מה יציעו לה? את עלי עם היד המעוותת כמו צבת של עקרב? את סמיר שמרוב פצעים לא רואים לו את העיניים הקטנות? אולי את ע'אנם. בטח. זה יהיה מצחיק. טוטו כפר מתי הוא הורג אותה ובאיזו דיונה הוא שותל אותה. את הטמטום שהיא בונה היא חובשת על הראש כמו קסדה.

 

כסף אין בשפע. לאנשים במשפחה שלה אף פעם לא דלקו יותר מידי אורות בראש אבל דלקו גם דלקו כל פעם שקראו למישהי שרמוטה והדיונות קיבלו את הארוחה החמה שלהן. שלחו אותה לעבוד באוניברסיטה. ניקיון, אלא מה. היא מנקה את החדרים של האנשים ממנסה. היא יודעת שהם הכי חכמים. העשירון העליון. היא מנקה עבורם כמו אחוזת דיבוק. היא מתקשרת איתם דרך ענני האקונומיקה כמו אינדיאנית. בשבט שלה יקראו לה סנוסקוואה - עפה עם אקונומיקה. היא צוחקת לעצמה. הומור דפוק יש לה. אבל הוא שלה.

 

היא עוקבת אחרי הפגישות החודשיות שלהם. מגישה להם המון קפה ותה ומנצלת כל דקה בפנים. הם לא רואים אותה למרות שהם יודעים הכל על מולקולות של אוויר. היא יודעת מה זה מולקולה. היא יודעת מה המרחק מפה עד הירח. היא יודעת בעל פה את כל טבלת היסודות. היא יודעת המון ולא רואים על הפנים שלה כלום חאלס. ספרים זה לכולם. ספרים זה בחינם ושילכו כולם לג'האנם. בצהריים היא בספרייה.

 

היא חולמת איך יום אחד פרופסור מרקוס יעצור לפטפט איתה מעל המייחם. פתאום היא תענה לו דברים חכמים שהיא יודעת. העיניים שלו יפתחו גדול עד שיסתבכו לו הריסים בגבות המטופשות שלו. הוא יתפוס אותה ביד ויגרור אותה לחדר שלו. הוא ייתן לה דפים ועיפרון ומבחן עם צורות. היא תסיים אותו בלי להתאמץ בכלל. הוא יסתכל על הדפים והבלגן בגבות שלו כבר יראה כמו גינת העשבים השוטים מאחורי הבית שלהם.

 

הוא יגרור אותה חזרה לחדר הגדול שם כולם מחכים בציפייה דרוכה. ייקח לו כמה שניות להוציא מילים מהפה שלו. עד כדי כך. הוא יכריז עליה כגאונה. יחידה מסוגה. הם ייסעו כולם ביחד אל הכפר ושם יספרו לאבא. אבא יעמוד עם דמעות בעיניים ויסתכל עליה כאילו הפכה בבת אחת מבואש לסוסה לבנה ואצילית. תהיה חפלה גדולה. זיקוקים. רקדניות ודרבוקות. היא תשב על כיסא גדול ותסתכל עליהם בחיוך נעלה.

 

דניאל, הגאון של הגאונים יבקש את ידה מאבא שלה ולמרות שזה לגמרי לא מקובל, אבא יסכים. הם יגורו בין ג' ל ד' בספרייה. הילדים שלהם יהיו יפים וחכמים. בשבתות הם יטיילו בדיונות ליד הכפר ויחפשו עצמות של בני אדם.

 

היא מחייכת לעצמה חיוך עקום ויורקת לתוך קנקן הקפה. היא מכניסה אותו לחדר ומניחה ליד פרופסור מרקוס. היא מעיפה מבט אחרון על דניאל שלא מרים את העיניים מהספר שהוא מקריא ממנו לכולם. היא משחררת נפיחה קטנה מתחת לחלוק העבודה הכחול ויוצאת מהחדר הסגור.

 

יש לה גפרורים, בקבוק קטן של נפט ומפתחות לספריה. היא נכנסת ומפילה את כל המדף הראשון. מתיזה נפט ונושמת עמוק. מחככת שלושה גפרורים וזורקת להבה אל תוך הספרים. היא ממשיכה לאותיות הבאות. עוד מעט האזעקה תפעל ויבואו אנשים אבל יהיה מאוחר מידי. היא לדיונה לא חוזרת.

 פרופסור מרקוס השתעל והתעורר. אה, הוא שוב לבד. 

מאז היותו ילד הוא תמיד היה גאון. כולם העריכו אותו וכיבדו אותו אבל הוא גם היה לבד. הוא מוקף באנשים חכמים , גאונים, כמוהו. יש לו הרבה תלמידים, אבל הוא לא למד אף פעם איך לתקשר באמת עם אנשים. איך ניגשים למישהו ומדברים איתו בלי להתבייש. היו לו כמה נשים שהיה לו משהו איתן לפני הרבה שנים, אבל זה אף פעם לא הצליח יותר מידי. משהו בתקשורת השתבש. מרקוס היה שמח לאבד 10 מאמרים ולדעת איך אפשר לצאת מכלא הבדידות. 

מאוחר מידי בחייו הוא החל להעריך טוב לב. אנשים חכמים יש הרבה. הקולגות שלו. אבל מה שווה כל החוכמה הזאת, אם היא מקדמת ציניות אגו ושנאה? כולם נאדים נפוחים שנפגשים  כל יום להשתזף במנזה ומקנאים זה בזה, תחת כסות של חיוכים ופאסדה של מכובדות. אנשים  קטנים, מוח עם גוף בלי לב או נשמה.

לפני כמה שבועות הוא קרא עותק של  וואלוז'דק על גיאומרפולוגיה קווזוגדנוטרמית. הספר היה עסק במשהו שהוא עבד עליו לפני כמה שנים, אבל עזב אותו, וכעת נראה שיש בו איזה משהו שיכול לתת כיוון למשהו שהוא עובד אליו עכשיו. הוא ישב על שרפרף בקצה המסדרון הארוך  וקרא, ופתאום הוא ראה את פאטימה. המנקה הערבייה של המחלקה. לא נראית יפה או מעניינית במיוחד. הוא ראה אותה כבר קודם אבל תמיד היה לו לא נעים להגיד לה יותר משלום. 

פתאום היא נאנחה, אנחת ייאוש. כמה הוא מכיר את הייאוש הזה, או את אחיו הלא תאום. איך אפשר להגיד לה שלא תתייאש? לגלות מה מציק לה? להקל? הרי רק אם יגיד לה משהו , היא תחשוב שהוא סוטה זקן, שמנסה להתחיל איתה.

וגם אם לא, אם היה היתה גבר לדוגמה, אז עדיין היא בעולם שלה והוא בעולם שלו, לכל היותר היא תגיד משהו מנומס, תתחמק ובפעם הבאה תיזהר לא לדבר איתו או שתחליף איתו שיחה קצרה ולא מחייבת. כמה עוד אנשים בודדים יש כמוהו? איך זה שכולם  רוצים קצת יותר חברות אמת האחד מהשני אבל לא מסוגלים לספק זאת איש לרעהו?  

פרופסור מרקוס קם, השעה חמש בבוקר, אבל ממילא הוא לא יכול להרדם, תערובת של רחמים עצמיים וסתם מחשבות על דה והא. מעניין מה קורא אם פאטימה הזאת , הוא חשב.