את הפוסט הבא (ורבים אחרים) פרסמתי באתר שלי. אתם מוזמנים להציץ.

פעם רציתי להיות שגרירה. זה היה עוד בימי שירותי הצבאי בבית-הספר לטיסה. אני חייבת לציין שכולם בגף עמדו מאחוריי והחזיקו אצבעות לאורך כל הדרך. הלכתי לכל המיונים לקורס צוערים, עברתי את כל המבחנים. זה התחיל במבחני כניסה א-לה פסיכומטרי, זה נמשך בכמה ימים מרוכזים של מבחנים ממוחשבים (נדמה לי שבדקו שם מהירות תגובה וכל מיני כישורים שאני כבר לא זוכרת), ראיונות ואבחונים ומטלות בצוותים קטנים. אני זוכרת היטב שהייתי צריכה לעמוד מול פאנל של שופטים רציניים בחליפות, ולדבר בכל השפות השגורות בפי (אלה שהצהרתי עליהן מראש) על הנושא שהוקצה לי: אל תתפסו אותי במילה, אבל נדמה לי שזה היה קשור למדיניות הגרעין של ישראל בימי המלחמה הקרה או משהו כזה. ועל זה הייתי צריכה לדבר ספונטנית. התחלתי בעברית, ואחרי כמה דקות ביקשו ממני לעבור לאנגלית, ולאחר מכן לגיאורגית (אז עדיין לא למדתי איטלקית, למרבה המזל). אל תשאלו אותי מה אמרתי, רק אלוהים יודע. אני רק זוכרת שחשבתי לעצמי - אף אחד מהם לא נראה לי דובר גיאורגית, אני יכולה לדבר חופשי על חצ'פורי ואיש לא ידע.

אחרי כל התלאות האלה הוזמנתי גם לתחקיר ביטחוני מפרך (לא, אני לא מעשנת סמים; לא, מעולם לא ביקרתי במדינות אויב; לא, אני לא עובדת את כת השטן), ובשלב הבא גם ישבתי כמה שעות אצל פסיכולוגית שבדקה באמצעות כתמי רורשך ומיני ציורים של ילדים בני ארבע אם יש לי תסביכי ילדות קשים ו/או אם אני אובדנית ו/או רוצחת פסיכופטית ו/או עריצה מגלומנית בגוף של קצינה זוטרה ומורה לאנגלית.

עברתי את פרעה, ועברתי גם את זה. בסוף זימנו את כל ה-Lucky few שצלחו את דרך החתחתים, והודיעו שאין מקום לכולנו בקורס, רק כמחצית מאיתנו ייכנסו בשערי גן-העדן והשאר יכולים לנסות בשנה הבאה. אני נשארתי בחוץ, והשאר היסטוריה.

שלא תחשבו שלא היו לי לבטים גם לפני ההודעה הדרמטית. כי מי רוצה להיות מס' 2 בשגרירות ישראל במלאווי עילית? (בעצם, יש סיכוי לפגוש את מדונה, לא?) בדיעבד, אני שמחה שלא הלכתי בדרך הזאת.

ובכל זאת, הצטערתי שלא קיבלו אותי. כי מי שישמע אותי בהרצאה כל ההתחלות קשות (או למה צריך נייר ורוד), בכינוס הקרוב של אגודת המתרגמים, יבין מהר מאוד: I don't take no for an answer. בניגוד ליחסים שבינו לבינה (שם כדאי להפנים שלא זה לא), כשמעסיקים פוטנציאליים אומרים לי לא, זה נשמע לי בדרך כלל כמו "עדיין לא גילינו שאת כזאת עילוי, ושאנחנו פשוט חייבים, אבל חייבים להעסיק אותך, אז אל תוותרי, תילחמי עלינו".

אבל משרד החוץ פספס אותי, ומן הסתם פספס עוד רבים וטובים. במקום זה (זהירות, אמירה פוליטית) קיבלנו דיפלומטים דגולים (ופוליטיקאים ומנהיגים במרכאות) כמו האיש הזה, וכמו סגנו המוכשר:

לתפארת מדינת ישראל...

לקריאה נוספת:

הטרגדיה של שירות החוץ (ותודה לרוני גלבפיש על הקישור שהביאה בפייס)

ליברמן תעשה לי חקירה - הבלוג של מתי שמואלוף

אביגדור ליברמן הוא בעל הבית של המדינה - יוסי שריד / הארץ

קניבליזם - פוסט מאת שלום בוגוסלבסקי