גם לפני שיתברר סופית כמה מיליארדי דולרים המדינה תרוויח ממרבצי הגז העצומים שהתגלו מול חופי הים של ישראל, הכל יודעים כי מדובר בסכומים שינועו בין כמה מיליארדי דולרים לבין כמה עשרות מיליארדים - סכומים פנטסטיים בכל קנה מידה.
לא בכדי הזדרז ראה״מ נתניהו להכריז בפתח ישיבת הממשלה בראשית השבוע, עוד לפני שהחליט כיצד להתייחס להמלצות וועדת ששינסקי, כי כספי התמלוגים יועברו לקרן לאומית מיוחדת שתוקם על ידי הממשלה לצורך ייעוד הכספים למטרות ספציפיות בלבד, כמו ביטחון וחינוך.
אכן זכותו של ראה״מ להעניק עדיפות לנושאים שהוא מוצא לנכון, ובמיוחד כשמדובר בנושאים כמו ביטחון וחינוך, שאין חולק על חשיבותם. אבל, בלי להמעיט בחשיבות הביטחון והחינוך, היה מן הראוי להזכיר לנתניהו חוב ישן שהוא חייב לחברה בישראל.
כזכור, בזמנו החליט נתניהו לאמץ את מה שזכה אחר כך לכינוי ההולם ״מדיניות הכלכלה האכזרית״, אשר בשמה נפגעו עשרות אלפי זקנים, חולים ומשפחות ברוכות ילדים - שלדברי נתניהו, המשך הסיוע להם מהקופה הציבורית היה עלול למוטט לגמרי את הכלכלה הישראלית.
באותם ימים אפלים, הצהיר נתניהו מעל כל במה אפשרית, כי מדובר במדיניות חירום, שכל הצידוק להפעלתה הוא המצב הקשה שאליו נקלע המשק. כל התחנונים וזעקות השבר שהופנו כלפיו מכיוון כל נפגעי המדיניות האכזרית הושבו ריקם בטענה שאין למדינה אופציה אחרת. הוא השווה את המצב לרזה הנושא שמן על כתפיו, מצב שהוא בלתי אפשרי ויוביל בהכרח להתמוטט־ ותו של הרזה.
והנה, בחסדי שמים, לפתע פתאום המדינה הופכת להיות מעצמת אנרגיה בינלאומית, ומיליארדים רבים של דולרים אמורים לזרום לקופתה כמתנת חינם. או בהמשך למשל של נתניהו: פתאום הרזה הופך להיות כל כך חזק, שהמשא על כתפיו כמוהו כנשיאת נוצה קלה.
אשר על כן נשאלת השאלה: האם לא טבעי הוא, כאשר מדברים על הקמת קרן מיוחדת שתטפל בייעוד הכספים למטרות ספציפיות, להשיב קודם כל את החוב הישן?
האם לא היה מן הראוי לפצות קודם כל את רבבות הזקנים, החולים, המשפחות ברוכות הילדים ואת שאר האזרחים החיים במצוקה? וכי באיזה צידוק ניתן להמשיך להתעלם מכל אלו המכונים בשפת האוצר כ״שכבות חלשות״, כאשר אין עוד אפשרות להסתתר מאחורי התירוץ של ״כלכלת חירום״?
עם שפע המיליארדים שיהיו בקופתה, היה מן הראוי להפנות גם תקציב נדיב למימון סל הבריאות, כדי לבטל אחת ולתמיד את הביזיון החוזר על עצמו מדי שנה בשנה, כשחברי וועדת סל הבריאות מתכנסים סביב השולחן וחורצים גורלות של חולים לטוב או למוטב. כל כך הרבה פעמים זורקים הפוליטיקאים השונים את המונח ״פיקוח נפש״ בהקשרים הקרובים לליבם, האם לא היה מן הראוי לייעד קודם כל אחוז מסויים מתקציבי תמלוגי הגז לסייע לכל החולים שהם באמת במצב של פיקוח נפש?
אין ספק, יש היגיון רב בהחלטה להקים קרן מיוחדת שתייעד את הכסף למטרות חשובות בלבד, כדי שלא לבזבז אותו על כל מיני צרכים לא חשובים שהמדינה נאלצת להוציא בתקציבה השוטף, כמו תרבות וספורט, בידור ושעשועים וכדו׳ - אבל אי אפשר שלא לכלול ברשימת הצרכים החשובים גם נושאים כמו: הכנסת כל התרופות והטיפולים לסל הבריאות, פתרון מצוקת הדיור, הגדלת העזרה לנכים, השבת רכושם הגזול של ניצולי השואה, הענקת תמיכה ראוייה למשפחות חד־הוריות, סיוע הגון למשפחות ברוכות ילדים ולכל החיים מתחת לקו העוני. אמנם, באווירה העכורה שהשתלטה על המדינה בשנים האחרונות, סביר להניח כי יהיו לא מעט גורמים שמיד יקפצו להביע התנגדות להעברת תמיכות למי שאינו משולב במעגל העבודה - אבל גם המסיתים הרדודים והשפלים ביותר לא יוכלו להכחיש את העובדה, כי מדובר בכספים שאין להם שום קשר למה שמכונה ״מעגל העבודה״.
המדינה לא השקיעה שמץ של מאמץ להשגת הכספים הללו. כל טיעוני ההסתה בסגנון: לא יתכן שאנחנו נעבוד והחרדים השנואים ייקחו את כספינו, אינם רלוונטיים. מדובר בכסף שגם עיוורים רואים שהוא מתנת שמים. אף אחד מהמשולבים במעגל העבודה במדינה לא עבד עליו; אף אחד מהם לא השקיע מאמץ כלשהו למצוא אותו; בוודאי ובוודאי שאף אחד ממובילי ההסתה נגד החרדים שאינם משולבים במעגל העבודה לא יכול לטעון שהקשר שלו עם מרבצי הגז במעמקי הים, הדוק יותר מהקשר שיש לאוצר הזה עם מאות אלפי החיים מתחת לקו העוני.
קיבלתם מתנת שמים, אל תהיו כפויי טובה. תנו לפחות משהו גם למי שבזכותו קיבלתם מתנה כל כך יפה. |