זיכרון רחוק של דמות דהויה.

צבעים מתקלפים וחושפים שכבות סדוקות.

אתה עובר עליי עם מכחול דמיוני, מסיר מעליי אבק שהצטבר.

חושף שכבה-שכבה, מלטף באצבעות מחוספסות את הסדקים.

דמעות יבשות חותכות בבשר וזעקה אילמת נשמעת בחדר הסגור.

מגע אינסופי מחזיר לימים יפים יותר.

מבט עצוב שלי או שלך.

ואין רק אתה או רק אני. יש אנחנו, לרגע. שניה. עשירית שניה.

שפתיים מנסות להחזיר חיות לגוף קמל.

הנשמה. רגיעה. ניסיון נוסף.

ולב אחד שנפח את נשימתו האחרונה, או לפחות כך חשבתי, שב לדפוק במלוא המרץ.

ושוב לבד.