הלילה הזה נמתח ונמתח. העבודות מטפסות אחת על השניה, מנסות למצוא מוצא מאצבעותיי המקלידות בחוסר נחת. חלקי משפטים, תמונות, חלומות אורבניים של מישהו אחר מהבהבים על המסך כאחוזי טירוף נואשים להיקלט בתהליך הניפוי האינסופי. אני בונה מצגת על מצגת כמו קבלן לא החלטי. הכל רלוונטי. איך אפשר לבחור בין יד ורגל? בסופה של כל עריכה משתלטת תחושה חמוצה של ויתור. כל שנותר הוא שן ועין. אני שואפת סיגריה בניסיון להסיח את הדעת מהשיעמום המציק לי בשאלות פילוסופיות. הוא מקניט אותי בלשון חלקלקה, מאט את זרימת הדם ונאנח בקול. אני מפטמת אותו בביסקויט, מכינה לו קפה, רק שיהיה בשקט, ואז אוכל לשוב לעבודתי. מדוע אינך מתעייף? אכלת, שבעת, כעת לך לישון. אבל זה הקטן מתרוצץ במעגלים מתנגש בחפצים בחדר כשור זועם, נוהם וחושף שיניו אלי כמו הייתי האויב. די לך להרגיזני! תראה, מאמר מעניין על קומאי... אני מפנה לו את המסך שיביט. לרגע הוא נראה מסוקרן ואני מקווה.. אך לשווא. ק-ו-מ-א-י ש-מ-ו--מי-י ק-ו-מ-א-י ש-מ-ו--מי-י! הוא מזמר את הפזמון שוב ושוב ומטיל את מימיו בקפה שהכינותי עבורו. הוא מביט בי מרוצה וחיוך זדוני על פניו. ק-ו-מ-א-י ש-ע-מ-ו-מ-יי! לעבוד זה לא כדאי! הנה, תביאי ת'אצבעות. תכתבי פוסט. נכנעתי.
מי שטורח לקרוא את זה יודע ודאי עכשיו שנפל קורבן לתרמית מחוכמת. אבל זו טעותו הראשונית של קורא הלילה. לגרוס הגיגים בשעה מאוחרת היא עסק בעל פוטנציאל הרסני. או כך לפחות השיעמום שלי אומר. חמוד.
לילה טוב. כתם. |
