| בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ... יש לנו עולם... ויקח צלם מצלמו ויצר את אדם... אדם הסתובב לו בעולם. חיש-חש קלט את כל העיניינים, טיפס על עצים, אכל פירות, גלש על גלים (Body surfing, כי לא היה גלשן), וישן הרבה... אדם מהר מאד הוא איבד עניין בעולם, ולא התלהב מכל החיות המוזרות שהולכות על שתיים. ההנאה היחידה שלו הייתה לתת שמות ליצורים סביבו. אלוהים הביא אל אדם את כל החיות, ואדם נתן להם שמות. זו הייתה עבודתו הראשונה, ונכון לאותו זמן, עבודתו היחידה - לעשות שמות. כנראה אדם לא היה טיפש כי הצליח לתת שמות לכל הבהמה ועוף השמיים. מהר מאוד הוא סיים והיה לו שמות לכל היצורים סביבו. שוב איבד עניין, וחזר לישון רוב הזמן. אלוהים הבין את הפוטינציאל שגלום באדם, וניסה לפתור את הבעיה, איך מזיזים לו את התחת? תוך דקות מצא אלוהים את הפיתרון המושלם: האישה. עזר כנגדו. היא תגרום לו להתאמץ, היא תגרום לו לרוץ, לזוז, לרקוד, לשיר, האדם לא ישב על התחת לרגע. הוא ינסה להרשים אותה, להצחיק אותה, לגרום לה אושר, כך הוא ימצא בעצמו אושר. אבל איך אגרום לו לא להשמיד אותה, הרי אדם חושב שהוא אלוהים, הוא נברא בצלמי אך אין לו מושג שאני מחכה לו בתוכו, שיפיץ אותי החוצה. האדם עלול להשמיד את היצור העדין כשלא תמצא לרוחו, ברגע של טירוף. אלוהים החליט לתת לאישה את כח הבריאה, כלי כיבול ליצירת חיים. אדם לא יפגע בתהליך היצירה וההמשכיות של עצמו, הוא יפחד להשמיד את עצמו. אז האישה הגיעה, ואדם התחיל להתאמץ להרשים אותה. בהחלה היא עשתה לו פוזות ואז היא ראתה שאין מישהו יותר טוב ממנו והיא הסתקרנה לגבי הכלי המדלדל שהיה לאדם בין הרגליים. אדם הבין מההתבוננות בחיות מה הוא צריך לעשות עם האיבר המיותר שמשפריץ. אתם מתארים לעצמכם את ההפתעה שהייתה לאישה כאשר התבצעה התאמה מלאה בין הכלי של אדם לחור של האישה. הזיון הראשון עלי האדמות – שניהם גמרו בצעקות. כך המשיכו בסקס נהדר, עד שהאישה רצתה קצת לגוון, היא חיפשה מישהו שיהיה מסוגל לספק אותה עוד יותר. המעומד היחיד למשימה היה הנחש – כלי ארוך מאוד... הנחש שיחק עם האישה, פיתה אותה אבל לא כדי לשכב איתו אלא שתאכל מהפרי האסור. האישה התפתתה, היא האמינה לנחש שאכילת התפוח לא תהרוג את אדם כמו שאלוהים אמר. הנחש אמר לה שאלוהים לא רוצה שאדם יהיה חכם כאלוהים – יודעי טוב ורע. האישה לקחה תפוח ונתנה לאדם. אדם בכלל לא היסס ולא התלבט, הוא ישר אכל מהתפוח. לאישה הראשונה היה כח פיתוי חזק ואדם לא עמד בקסמה, הוא שכח ממה שאלוהים אמר לו: "מות תמות", העיקר היה לרצות את האישה וגם את יצר הסקרנות שלו שתהה מדוע אלוהים לא מרשה לו לאכול מהפרי. ברגע שאכל מפרי הדעת התמלאה בו חכמה, האמנם? הדבר הראשון שעלה לאדם, זו בושה. הוא הבחין שהוא ערום וגם אישתו עירומה. התבייש ושם עלה תאנה להסתיר את ערוותו. אח"כ הרגיש בושה מאלוהים והסתתר בעץ. איכה? שואל אותו אלוהים, כאילו אינו יודע. אני מתבייש, אומר אדם. אני ערום. מי אמר לך שאתה ערום? אתה לא אמור לדעת מהי בושה, מהו ערום. האם אכלת מהעץ? האישה אשר נתתה לי, נתנה לי תפוח מהעץ ואכלתי. ישר האשים אדם אחרים, את האישה ואת אלוהים שנתן לו אותה. עזר כנגדי? היא עוזרת לי נגד עצמי. רק צרות, בלעדיה לא התפתתי לרגע לאכול מן העץ. אתה הבאת לי כזה יצור יפה, איך אני יכול להגיד לו לא? האישה אשמה, תאשים אותה. אלוהים פנה לאישה. מה זאת עשית? חווה ראתה שזה עובד לאדם אז גם היא האשימה: הנחש הסיט אותי לאכול. לנחש כבר אלוהים לא פנה, אלא החליט להעניש את כולם בכך שיהיו כפי שהם (נכון שהוא גירש אותם מגן עדן, אך הוא לא שינה בהם מאום) ויצטרכו להסתדר בזכות עצמם ומלחמות ואיבה יהיו בינהם: אדם, האישה והנחש. תתפלאו לשמוע, אך אדם היה שמח, הוא היה בטוח שהוא ימות כי כך אלוהים אמר לו. בסוף הוא רק נענש, הוא יצא מזה בזול. הוא יצטרך לעבוד יותר קשה אך לפחות הוא חי. בהתחלה הוא ממש כעס על האישה, ואז הוא הבין שמה שקרה קרה ואין מה לעשות, זו אשתי. שטויות, נסתדר, אני אצוד ואת תבשלי, יהיה בסדר, העיקר החוויה. רק אז נתן אדם שם לאשתו: חווה. הוא אמר לה: אדם שחווה יודע מהו טעמו של הפרי. הוא התוודה בפניה שזו גם אשמתו כי כל חייו רצה לדעת מהו טעמו של הפרי, אך ידע שאסור. הוא השלה את עצמו שאם הוא חווה זאת עם האישה (שאלוהים נתן לו), לא יקרה כלום כי הוא ממש אוהב אותה. בדיעבד הבין, כי לחוות את טעמו של הפרי לא היה משתלם בגלל הרגשות החדשים שעלו. לפני כן לא ידע מהו סבל, ואחרי ביס אחד, אשמה ובושה עלו ואח"כ האשמה ואיבה כלפי החוויה וחווה. לפני כן היה טוב, בלי לדעת מדוע. אז אנחנו צריכים להתמודד עם השלכות מעשיהם של אדם חווה והנחש. האם השתלם? כנראה שאנחנו יותר חכמים ממה שתיכננו אותנו, האם זה יותר טוב? אם לא היינו אוכלים מעץ הדעת, לא היה לנו את המושג של יותר טוב או רע, הכל היה טוב באותה מידה, יכולנו לעשות את כל מה שרצינו, ללא מוסר, בושה או כל עקבות – חופשי... לעומת זאת, אנחנו נוסעים במכוניות, טסים בשמיים ולאחרונה בנינו לנו עולם משלנו שם אנחנו אלוהים – המחשב. אבל האם אנחנו מאושרים?? ("בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" בראשית ג'). השאלות שעולות מסיפור אדם וחווה: האם אלוהים לא ידע שאדם יאכל מעץ הדעת? האם זה לא היה מבחן שנועדנו להיכשל בו מראש? הרי אלוהים לא משקר והוא אמר שאדם ימות אם יאכל, אז למה הוא לא הרג אותו. האם האישה היא המקור לצרות או שבעצם הנחש אשם? אם כך מה מסמל הנחש? למה אדם לא שאל שאלות ולא הראה חשש כשהאישה הגישה לו את התפוח? האם ידע? האם גן עדן היה במקום שונה מכדור הארץ או גן טרופי עם כל טוב? איפה עץ החיים? מה היה החטא הראשון של האדם? של האישה? האם אלו תיקונים חוזרים שלנו כיום? לא להתפתות לנחש ( היצר) או לאישה (מושא היצר) ? ? ? ? ? ? |